בעיה

[complicatedone]

בעיה

אני כבר לא יודעת למי לפנות. קשה לי כל כך. אני לא רוצה להישמע גאוותנית או מתנשאת במה שאני הולכת לכתוב, אז תסלחו לי. אני כרגע בת 15,מרגישה בת 30. מבחינת הכל. נתחיל מזה שאני מאוד רוחנית ועמוקה. אני אפילו לא יודעת להסביר למה. אפשר להגיד שכשאני רואה ילדים בני גילי, הם נראים לי כל כך צפויים ופתטיים. אני מרגישה כאילו אני יודעת עליהם הכל. שטחיים מאוד. קשה לי מאוד בחברה. אני לא מוצאת את החברה המתאימה שאני יכולה לדבר אליה כמו אל אחת בוגרת. החברה הטובה ביותר שלי היא בת 20. וגם היא די רחוקה ממני. זאת אומרת, אני מרגישה איתה הכי טוב, אני מרגישה כאילו היא בגיל שלי. כשאני מדברת עם החברות שלי בבצפר אין לי ולו רגש אחד של התנשאות מעליהן, אבל אני מרגישה כאילו כל תנועה ומהלך שהן עושות - אני עברתי את זה, אני יודעת. ואני לא כזו, אני לא מתנשאת, בכלל לא, אני מבטיחה. אני שונאת את ההרגשה הזו. בגלל זה שאני "בוגרת לגילי" (והמון אמרו לי את זה ) קשה לי להתסגל לחברה שכיביכול אני צריכה להתסובב איתה. אני לא מרגישה בנוח. לפעמים אני יוצאת לבלות בכוח. כמו למשל הטיול שמתקרב וכל כך לא מתחשק לי כי אני יודעת שאני לא אהנה אבל אני מכריחה את עצמי. אני בקשר עם הרבה אנשים בני 20 ומשהו ואני מרגישה איתם הכי טוב ונוח בעולם, אבל זה רק באינטרנט. כמה מביך.... לגבי מה שכתבתי למעלה, שהחברה של הגיל לי נראיים מאוד שטחיים: זה מתבטא בזה שהכל סובב סביב אהבות נכזבות, שכלום לא מעניין אותם מלבד מראה חיצוני, אולי חלק מעניין גם הפנים אבל... אוף, אני פשוט לא יודעת להסביר את זה. התכונות אופי שלהם..הכל.. אני לא יודעת אפילו להסביר. וזה מה שרע לי בחיים. שאין מי ש"יבין" אותי. אין לי חברה טובה לדבר איתה, אני לא אוהבת את הפעיליות שעושים בדר"כ בגילאים שלי. אני אוהבת להיות בבית, אני אוהבת לחשוב(כן, מוזרה, כן), אני אוהבת להיות באינטרנט - ללמוד, אני אוהבת להיות בים- בלי לעשות כלום.פשוט לשבת, לחשוב.על כלום. אני אוהבת לנתח סדרות טלויזיה(תסביך אצלי), אני אוהבת שיחות עמוקות. זה לא שהילדים בני גילי לא אוהבים, הם כן, אבל ההבדל הוא שאני באינטרנט למטרת למידה (ויקפדיה וכולי) והם לאייסיקיו; הם בים כדי להכיר בנים\בנות\להשתזף, סדרות טלוזיה - טלנובלות , שיחות עמוקות - רק על בנים. אני חושבת שאני הגעתי לנושאים שאף אחד בן גילי התעניין בהם: פילוסופיה, קבלה, פסיכולוגיה ותסבוכים, מחשבות, חלומות, גלגולים, חקר העולם. קראתי ספר של ניטשה, על ניטשה, ספרי דת, קבלה ממש קצת כי אני כרגע בתהליכים אם לקרוא או לא, אני קוראת ספרים על איך העולם נוצר. מבינים? זה מחרפן אותי, זה משגע אותי. אני יודעת שיצאתי פה סנובית נפוחה ומתנשאת ביותר, אבל אני מבטיחה שאני לא כזאת בכלל. אני מבטיחה.

 

[complicatedone]

אני כל כך מטומטמת

זה לא הפורום הנכון?

 

[עננית נוצה]

זהו בהחלט הפורום הנכון

או, לכל הפחות- אחד מה"נכונים"...

ראשית, את יכולה להרגע- לא "יצאת" לא סנובית, לא נפוחה ואפילו לא מתנשאת, מהדברים אותם סיפרת. דברייך מלמדים על נערה מתבגרת, המרגישה עצמה שונה בתוך חברת בני גילה, והשונות הזו מקשה עליה. אכן, לא קל ולא פשוט להרגיש את עצמי "אחר" ו"לא שייך", בתוך חברה שאני אמור לראות עצמי חלק ממנה, משום שזה מה שמצפים ממני שאהיה- ומשום כך אף אני מצפה מעצמי. הצורך הזה להרגיש "שייך", הוא צורך המשותף לאנשים בני כל הגילאים. לעתים, אנשים משתדלים לעמעם ולטשטש את מי שהם באמת, את הייחודיות של היותם הם עצמם, רק כדי להתאים עצמם לפאזל החברתי. אני גאה בך על שבחרת להיות מי שאת- מודעת לעצמך, על הרבגוניות המופלאה והמיוחדת שבך. צריך אומץ ונכונות למידה של אי-נוחות מסויימת כדי להיות מי שאנחנו באמת, מבלי לנסות ולהיטמע בכלל החברתי. הזכרת בדברייך כי את מכירה את ניטשה, אז הנה; ניטשה טוען: "אדם שאינו חפץ להימנות עם ההמון, עליו לחדול מלהרגיש עצמו בנוח; שילך אחרי מצפונו, הקורא לו: 'היֵה אתה עצמך..' " . בדבריו, קורא ניטשה לבני האדם להשתחרר מה"כבלים" של ציפיות חברתיות המבוססות על נורמות ומנהגים הרווחים בחברה, ולהעז להיות הם עצמם- על-אף חוסר הנוחות שבלהיות שונה. יחד עם זאת, נראה לי כי נכון וחשוב להשתדל ולטפח מערכת של ידידות עם חברים הקרובים לגילך, אתם את יכולה למצוא מכנה משותף. כאלה שאת מוצאת בהם איכויות, שבזכותן הם יכולים לזכות להערכתך. מהיכרותי הקרובה מאד עם בני נוער בסביבות הגיל שלך (ומעלה), אני יכולה לספר לך שאני מוצאת בינהם אנשים עמוקים עם שטחי התעניינות דומים לשלך, שכל רדידות מהם והלאה. חפשי אותם, אתרי אותם- וקחי יוזמה ליצירת קשר. קשרים עם אנשים בוגרים מגילך עשויים להיות מבורכים, במידה ואת חשה נתרמת מהם ונוח לך אתם. אך בקשרים מסוג זה- ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בקשרים המתנהלים ברשת- אני מציעה לך מאד (מאד!) לשתף אדם בוגר קרוב (הורה/ מורה או כל דמות בוגרת אחרת שאת סומכת עליה) בדבר אותם הקשרים. הרשת מזמנת לנו כר נרחב להיכרויות עם אנשים נפלאים, אך יש לנקוט במידת הזהירות הראויה, וכנערה צעירה, מוטב שעוד אדם יכיר את הפרטים האישיים של חברייך לרשת (ובודאי במקרה שאת מתכוונת להפגש עם מי מהם). אגב, עיינתי מעט ברשימת הפורומים, ומצאתי פורום הנקרא "ילדים רוחניים", יתכן ותמצאי בו עניין: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/anashim.asp?forum=1749&pass=1 דבר נוסף: הפורום הוא כלי נוח וזמין, אך לטעמי צר מדי מכדי לתת הכוונה מלאה ומשמעותית- ולו מפאת מוגבלותה של התקשורת בין הנועץ למנחה/ יועץ. נראה לי כי במידת הצורך, יהיה נכון לפנות ליעוץ מקצועי בארבע עיניים, בו תוכלי לנהל תקשורת משמעותית ויעילה עם אדם שיכול לתמוך ולסייע. בהצלחה...

 

[complicatedone]

את מתכוונת לפסיכולוג?

ותודה רבה לך

עודדת אותי מאוד

 

[עננית נוצה]

לאו דוקא

האדם הזה יכול להיות פסיכולוג חברתי, יועץ פילוסופי, מאמן- ובלבד שיהיה זה אדם נבון ורגיש, אתו תוכלי לשוחח, לפרוק את אשר על לבך ולנהל דיאלוג משמעותי, שיסייע לך למצוא את דרך ההתנהלות האישית והחברתית ההולמת ביותר את האישיות האינדיוידואלית שלך. שמחה מאד לשמוע שהתעודדת...

 

[denverenum]

סליחה על הבורות

מהו פסיכולוג חברתי ? אני מודע לשני סוגים עיקריים של יועצים פסיכולוגיים(כאשר אנו מדברים על יעוץ, ולא על פסיכולוגיה חוקרת, כמדע): -יועץ פסיכולוגי. יעוץ לאנשים בשיטה הדינאמית, ע"פ פרויד. -מטפל פסיכולוגי. כשהטיפול הנפוץ כיום הוא קוגניטיבי התנהגותי.

 

[עננית נוצה]

על קצה המזלג

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94_%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA%D7%99%D7%AA http://www.tau.ac.il/~girinsvt/1.ppt מניחה שחיפוש בגוגל, תחת מילת המפתח "פסיכולוגיה חברתית", יניב מידע נוסף ככל שתחפוץ.

 

[denverenum]

אז אין מטפלים בשיטה הזו

כלומר זו פסיכולוגיה מחקרית בלבד ולא שום דבר אחר. כלומר שלילדה הנ"ל אין מה להפגש עם פסיכולוג חברתי, כי הוא לא יועץ ולא מטפל ואין לו מה לעזור לה(אלא אם היא רוצה להשתתף במחקר שנערך בתחום).

 

[denverenum]

ובכלל זו לא שיטת טיפול אלא סיווג מחקרי של הפ'

סיכולוגיה

 

[עננית נוצה]

אתה צודק

מוחקת את הפסיכולוג החברתי מ"רשימת המומלצים". יחד עם זאת, נתקלתי במאמנים אישיים בעלי הכשרה בתחום הפסיכולוגיה החברתית, ונראה לי כי הרקע המקצועי הזה עשוי להיות מסייע במקרה דנן. אוסיף ואומר: כאשר מרגישים במצוקה, כאשר יש תחושה ש"אין מי שמבין אותי"- מאד מאד חשוב לפתוח את הלב ולשתף אדם נוסף; כזה שמרגישים תחושת ביטחון במחיצתו, כזה שסומכים על רגישותו, על האמפטיה שלו ומה טוב אם גם על כישוריו לסייע באמת, למציאת הדרך החוצה מאותו מצב מכביד, לעבר התמודדות טובה ופשוטה יותר עם המציאות. לעתים המשא (וגם אם זהו "משא נפשי") הוא כבד מנשוא (ואפילו האדם לגמרי "בסדר")... שיתופו של אדם נוסף הופכת את ה"משא" הזה לקל יותר לנשיאה... ההתמודדות פשוטה יותר. אגב, האם ניסית לקבל סיוע בעקבות הדכדוך העמוק שאתה מתאר כי נקלעת אליו? ובעניין יחסיך המעורערים עם אמך- חושבת שיהיה זה נכון לגשת לייעוץ משותף. אין לי ספק כי הקשר התקין עם ההורים מאד חשוב לרווחתם הנפשית של הילדים- על אחת כמה וכמה כאשר אתה מתאר את אמך כמי שהיתה חברת הנפש הקרובה שלך. במקרה שכזה האובדן הוא כפול. אגב נוסף- אין התאמה בין גילך המצויין בהודעותיך לבין גילך, כפי שציינת בפרופיל שלך...

 

[DZHIBERISH]

אני חושב אישית שאת אנשים חולים.

מה אתם מיעצים לה. אין שום צורך בפסיכולוג.יש בו צורך רק כאשר הפתרון הרצוי למבצ כלשהוא בלתי אפשרי בלי התערבות אקטיבית מבחוץ.כל השאר זה סך הכל רחמים עצמיים.תקשיבי לי.את לא חייבת להיות כמו כולם.ואם את מרגישה מבוגרת לגילך ויש לך תחומי ענין שונים מהחברות שלך זה לא טרגדיה.אנשים משתנים וכל אחד הולך בדרכו שלו.זה ניהיה טרנד לרוץ בקשר לכל דבר לפסיכולוג פתאום.אני חושב שאת מסוגלת לגמרי לפתור ולהתמודד עם הבעיות הללו. פשוט תעשי מה שמעניין אותך.המטרה בחיים היא לא להשתלב או לא להשתלב פשוט תעשי מה שאת רוצה.תחשבי מה את רוצה לעשות ותעשי אותו והכל יסתדר.הדבר החשוב ביותר אל תעשי מהמחשבה על בעיה כלשהיא שיש לך לבעיה עצמה.אין להתנגד למה שאת ומי שאת.אני אומר עוד פעם פשוט תעשי מה שאת רוצה מה שמרגיש לך טוב.את לא צריכה להתנצל.חוץ מזה שאץת נמצאת בגיל קצת מוזר מכל הבחינות.

 

[denverenum]

היא לא נמצאת בגיל מוזר

היא נמצאת בגיל רגיל. אמנם אינני בטווח הגילאים שלה(13-15) אבל אני בהחלט בגיל ההתבגרות. כל הטמטומים שמנסים להפיל על הגיל הזה, של "גיל מוזר","עודף הורמונים","הורמונים משתוללים" ושאר טמטום- שווים לשכל של מי שהגה אותם. ומי שהגה אותם מחרבן ואוכל מאותו חור. אין שום בעיה בגיל הזה מעצם היותו הגיל הזה. כמו שאין שום בעיה בגיל 6 מעצם היותו הגיל הזה או מגיל 40 מעצם היותו הגיל הזה. כל שקורה בגיל זה הוא התפתחות גופנית מואצת. זה הכל.

 

[denverenum]

יש לציין

שתחת ה"התפתחות המואצת" יש בעיקר למידה גדולה. למידה מרוכזת של האדם. מתוך 20 השנים הראשונות, שהן שנות ההתבגרות וההתעצבות המרכזיות כאדם, שתי התקופות המרכזיות והמרוכזות הן: לידה עד גיל 6, וגיל 12 עד גיל 18. מה שכן אפשר לומר הוא שאלו תקופות מסיביות. בתקופה כזו מצבי המוח ומערכת העצבים שלך(ששניהם בתקופת התפתחות ולמידה) יכולים לגרום לך לרגשות שמחה קיצונית או לרגשות עצב קיצוני בעקבות מאורעות משמחים או מעציבים. לכן חשוב שיהיה אדם או יותר ללמוד ממנו, גם בני גילך, ולהתנסות.

 

[denverenum]

אינני יודע

מהי אסמכתם של המאמנים האישיים. כל שנתקלתי באשר למונח "פסיכולוגיה חברתית" מימי נודע לפסיכולוגיה(מחקרית) ולא לפסיכולוגיה קלינית, היינו יעוץ פסיכולוגי.) באשר לי, אני עובר יעוץ פסיכולוגי פעם בשבוע. של יועץ פסיכולוגי (שמתבסס על השיטה הקוגניטיבית התנהגותית). בגיל 15(אם אינני טועה) הגעתי לפסיכיאטרית לאבחון מאחר והייתי עצבני מאוד מדברים שהטרידו אותי מאוד בחיי עד שלא יכולתי להתרכז בכלום, בגיל 14 בערך. קיבלתי טיפול תרופתי כולל ביקורות למשך שנה לדעתי, כל חודש. אותו אבחון פגע בחיי אנושות. לאחר המעקב הזה עברתי למעקב אצל פסיכיאטרית שמכוסה בביטוח הרפואי למשך שנה בערך. הפסקתי את המעקב הזה ואת נטילת ה"תרופות" המטמטמות פעם ראשונה לאחר תקופה קצרה של מעקב אצלה, ולאחר חודשיים לערך התחלתי שוב, הפעם בשינוי התרופות לראשונות שהיו לי(מגיל 15). בגיל 17, לאחר חודשיים בערך של נטילת התרופה, הפסקתי לקחת אותה וגם לא הלכתי יותר ביוזמתי לאותה פסיכיאטרית לעולם. ההורים הדפוקים שלי, שעד היום מתעקשים שיש לי איזשהי הפרעה/מחלה מוחית ושאר הגדרות שמסתכמות בראשי תיבות של הגדרה מעגלית נפשעת, הזמינו אותה הביתה והטלתי בה את כל ההאשמות שהיא אחראית להן. היא בתגובה איימה עלי שאם אני לא אעשה כדבריה אז "יבואו שני אנשים ויקחו אותי מפה". לאחר ארבעה חודשים לערך, בהם הייתי מדוכדך ברמה שהייתי בה רק בגיל 14- רמה מטורפת(בגיל 14, אגב, נגרמה לי מכך גם נשירת שיער קטסטרופלית) ביקשתי מאמי עזרה. האדם הנכון ביותר שמצאנו באותו הזמן היה הפסיכיאטר שאבא שלי היה מטופל אצלו, שהיה כבר בבית בשיחה איתי ועם ההורים שלי ועשה עלי רושם די טוב. מאז גיל 17 וחצי לדעתי(אני בן 18 וחמישה חודשים היום) ועד לפני חודש הייתי בביקורות אצלו. כטיפול הוא נתן לי כמובן תרופה להפרעה שהוא טען שהוא אבחן אצלי וכבר הפסיכאטרית מגיל 15 אבחנה אצלי- OCD, ותרופה להרגעה(על בסיס בנזודיאפינים) לעת הצורך. במשך התקופה הזו ביררתי דברים עם ההורים שלי שהפריעו לי, ואני מרגיש במידה מסוימת יותר טוב. לפני שבוע או שבועיים הפסקתי לקחת את ה"תרופה" שהוא רשם לי. לפני חודש דוד שלי אמר להורים שלי שהוא התעניין ומצא יועץ פסיכולוגי טוב. לאחר התחבטויות רבות, שעיקרן היה האם ללכת ליעוץ פסיכולוגי- שברובו כיום לא שווה כלום או ליעוץ פילוסופי, שיש לו רק שני מכונים בארץ. מסוג היעוץ האחרון שבדקתי, אני מוכרח לציין שנתקפתי תחושת גועל, כמעט כמו שנתקפתי לאחר שבררתי על הפסיכיאטריה על ד' אמותיה. כשפתחתי את האתר של ישראל שורק ונגלו לעיני המילים "פילוסופיה ישומית", ובעקבות העובדה שהתחום אינו קיים בארץ כמעט, החלטתי להפגש עם היועץ הפסיכולוגי שדודי הציע, כזכור. בשיחה במפגשינו הראשון הובהרו לי מספר דברים שלא ידעתי, ובדקתים, ולאחר מכן היעוץ הנ"ל נראה לי הרבה יותר ריאלי. עוד שני דברים שלא שילבתי בדבריי: הפסיכיאטרית הראשונה שהייתי אצלה, בערך בתום המעקב של הטיפול, הציעה לי ללכת לפסיכולוג קליני, שביקרתי אצלו שלוש פעמים. הוא הפנה אותי ואת הוריי ליועצת משפחתית. כל המשפחה הייתה בשיחות משותפות אצלה בערך שנה, ולקראת סוף השנה הזו בפאנל רחב של כמה יועצות מהמרכז ליעוץ. הן לא עזרו ולו בטיפת קמצוץ. כאמור, היעוץ הנ"ל היה מגיל 16 עד 17 בערך. לאחריו הפסקתי את הביקורות אצל הפסיכיארית ההיא. חשוב מכל, אני מרגיש חרא. בעיקר כי אני בודד. אין לי אף אחד שאני יודע שעומד מאחורי. אני מתאר לעצמי שהיועץ הפסיכולוגי שאני נפגש איתו אוהב אותי, אבל לא שמעתי ממנו לחלוטין שהוא עומד מאחורי. קשה לי נורא לתפקד כשאני בודד כך. רשמתי לעצמי שאטלפן אליו כמה שיותר מוקדם. הייתי היום בקולנוע, וראיתי נערים, ילדים מתבגרים אחרים, חלקם בסוף גיל ההתבגרות, בגילי. מלבד הבוז שאני חש לחלק גדול מהם, אני גם מקנא בהם, בעיקר על שני דברים: ניכר שהם מטופחים והגשימו את המראה החיצוני שלהם גנטית. המראה החיצוני שלי, בעיקר בנוגע לגובה, נדפק לחלוטין כתוצאה מהדכדוך שהייתי בו תקופות, שהוא תוצאה של דברים שהכעיסו אותי נורא, ועדיין מכעיסים אותי. אבי בגובה ממוצע(180 ס"מ בדיוק). דודי די גבוה(190 ס"מ בדיוק). אני בן 18, אני דומה לאבי במראהו, ומאז גיל 13 גבהתי 9.5 ס"מ ארורים. אם תראי תמונות שלי כשהייתי קטן תחשבי שהן לקוחות מתוך קמפיין דוגמנות. כשהייתי בתחילת גיל ההתבגרות, בגילאי 11-12-13, רציתי להיות כדורסלן. גנטית היה ברור לי שאהיה לפחות 180 ס"מ. אנ צריך לקבוע תור לרופא. גם את זה רשמתי ועוד לא עשיתי. קשה לבד. קשה נורא.

 

[עננית נוצה]

בוקר טוב לך

אני מאד מאד מעריכה את הפתיחות שלך... את גילוי הלב... אתה מספר כי אתה בעל ניסיון רב בטיפולים מטיפולים שונים- פסיכולוגיים ופסיכיאטריים כולל תרופות. האם אתה חש שיפור לטובה באותו העניין (OCD) שבעטיו אתה מטופל? האם אתה חש שהטיפול הפסיכולוגי שאתה מקבל, שם דגש גם על הקניית כלים להתמודדות חברתית? אתה כואב מאד את הבדידות שלך וחשוב מאד שהיועץ הפסיכולוגי שלך יסייע לך גם בעניין התחושות הללו. קשרים חברתיים (ואפילו חבר טוב אחד או שניים) ישפרו את תחושותיך, ויקלו על המשא הנפשי. אגב, האם יש לך תחביבים? האם יש תחומים המעניינים אותך? מדבריך מצטיירת דמות של בחור אינטיליגנט ואנרגטי. נראה לי שנכון לעכשיו, המטען האנרגטי הזה מנותב לרגשות של כעס ותסכול- ואני מבינה ללבך ואינני מאשימה אותך על כך, חלילה. לדעתי, טיפוח תחומי עניין, עשוי להקל עליך- להסיח, במידת מה, את דעתך ממצוקות היומיום ולהוות מקור לתחושות סיפוק והנאה. אני סבורה כמוך, כי יעוץ פילוסופי אינו יכול להוות פתרון בלעדי עבורך. כבודו של הטיפול הפסיכולוגי/ הפסיכיאטרי במקומו מונח, ואין היעוץ הפילוסופי פתרון מספק בכל מקרה ומקרה. יחד עם זאת, מאד חשוב שיהיה מי שתוכל לשוחח אתו- אדם שתחוש ביטחון במחיצתו, שתהיה לך אתו תקשורת טובה (שתהיה ביניכם "כימיה"), שתעריך אותו ותרגיש כי יש ביכולתו לסייע לך באמת ובתמים, להתמודד התמודדות מוצלחת עם מצוקותיך. בכל הקשור למידת התפתחותך הפיזית, רצוי שתפנה לרופא. היות שהעניין הזה מטריד אותך- פשוט הרם טלפון למרפאה וקבע תור- אל תסתפק ב"לרשום" כי עליך לבצע מטלה מסויימת- פשוט עשה זאת. מבינה את הלאות הנפשית והנטיה לדחות... אל תכנע לדחף הזה! הרפואה מסוגלת לעזור לאנשים שהתפתחותם הפיזית דוכאה מכל מיני סיבות. שווה לברר מה יש לרפואה לומר במקרה שלך. אתה מוזמן להמשיך לכתוב כאן, לספר את שעל לבך ולקבל את התמיכה ואת החברות שלנו. שיהיה לך יום נפלא...

 

[denverenum]

אני רוצה להגיב ולהדיין ולשמוע חוות דעת

אבל: א. ניכר שלא הבנת כמעט כלום מדבריי. ב. כתבת שני דברים מפתיעים ומכעיסים נורא נורא: "כבודו של הטיפול הפסיכולוגי/ הפסיכיאטרי במקומו מונח" "האם אתה חש שיפור לטובה באותו העניין (OCD) שבעטיו אתה מטופל?" איך מישהי שמסומנת כמומחית בפורום יעוץ חברתי אינה מכירה , שלא לדבר על מבינה את הפסיכיאטריה , ועוד ביעוץ שבבסיסו מנוגד לפסיכיאטריה?!

 

[denverenum]

ואגב, ה29

נבחר לחלוטין באקראיות, כמו שאנשים כאן בוחרים "3" או "100"... מה שמעציב הוא, שאולי זה לא ממש נבחר באקראיות, כי אני מרגיש לחלוטין בגיל הזה.

 

[complicatedone]

זו האמת -

כבר דיברתי עם ההורים שלי בעבר על פסיכולוג, לפני שנה שנתיים, לא זוכרת בדיוק למה, אבל אני זוכרת שזו היתה סיבה טיפשית ושהשיחה לא היתה מאוד רצינית. אם אני אבקש מהם עכשיו לקחת אותי לפסיכולוג, הם ינסו להגיד שאין לי כלום ושזה יעבור לי. הם לא יתיחסו ברצינות, לפחות ככה אני חושבת. אני חושבת שזה מדאגה. ויש גם את הבעיה עם הכסף לפסיכולוג. אני יודעת שיש גם פסיכולוג ציבורי או משהו כזה, שלא לוקח כסף או גובה קצת, לא יודעת - הבעיה עם זה שאני פשוט לא רוצה. הבנתי שזה מאוד המוני כל הסיפור הזה, ואני רוצה ללכת למקום פרטי שאף אחד לא ידע שאני נפגשת עם פסיכולוג, אני חושבת שיש בזה משהו מביך. ותסלחו לי.

 

[עננית נוצה]

בוקר טוב

כפי שנאמר כאן- גם על-ידי וגם על-ידי אחרים- את בהחלט יכולה להיות שמחה בחלקך ומרוצה מעצמך, שהרי בורכת ביכולות ובמעלות נפלאות- את נבונה, בורכת בסקרנות אינטלקטואלית... יחד עם זאת אני מבינה מאד את הקשיים הרגשיים שלך, בעקבות הפער שאת חשה כי קיים בינך לבין בני גילך- נראה כי ברוחך ובנפשך את נערה נורמלית (ועוד איך נורמלית!) בת 15, שהיתה מעדיפה להיות "כמו כולם" ולהנות מחברת בני גילה. כאמור, בד בבד עם טיפוח הייחודיות שלך (ומבלי לוותר עליה, חלילה), רצוי מאד לטפח קשרים חברתיים עם בני גילך, כי נראה שאלה נחוצים לך מבחינה רגשית (ממש כפי שהם נחוצים לרוב רובם המכריע של בני גילך). על-אף העובדה שאת ה"עבודה" של התערות חברתית עליך לעשות בעצמך, אני חושבת שחשוב שתהיה דמות בוגרת (ושוב, לאו דווקא פסיכולוג) שתסייע לך ברכישת המיומנויות החברתיות הרצויות לך ושתוכלי לראות בה משען רגשי- להתייעץ, לשתף ולהיתמך... לדעתי, לא כדאי שתחליטי מראש מה תהיה תוצאת השיחה עם הורייך; אל תשכחי שלפני שנתיים היית רק בת 13, ואת עצמך מודה כי פנית אליהם בבקשת עזרה, בעקבות "סיבה טפשית" ושהשיחה "לא היתה מאד רצינית". חשוב שתזמי שיחה רצינית עם הורייך. שתפי אותם בתחושותייך. את אפילו יכולה להראות להם מה שכתבת כאן בפורום... אשמח לשמוע האם יזמת שיחה עם הורייך ומה היו תוצאותיה. יום נפלא...

 

[hilabarak]

במצב יש יתרון וחסרון (כמו רוב אנשי הפורום זה)

לאנשים שנולדו 'מודעים' יש יתרון, שכן הם נוטים לחשוב ולראות את הדברים מזווית בוגרת. לאנשים אלו יש חסרון, שכן החשיבה והבגרות גורמת להם להתרחק מהחיים עצמם. כמו שאני לא בחרתי להיות 'מודע' אני מניח שגם את לא בחרת להיות כזאת. כמו שאני לא ממש וחר לחשוב שאנשים מתנהגים בחוסר בגרות ואחריות, אני מניח שגם את לא ממש בוחרת לחשוב כך. אבל אני בחרתי לא לתת ל'מודעות' לנתק אותי מהחיים. אני משוחח עם אנשים שיחות שטחיות אם יש צורך. אני מקבל הוראות מבוסים שאינם יורדים לפרטים ואינם מבינים במה מדובר. אני לומד ליהנות מדברים פשוטים וכך הלאה. כי הברירה השנייה היא להיות לבד וחושב, שזה מוביל רק לדיכאון. וכאן לדעתי את צריכה להבין - ה'מודעות' היא מתנה וקללה בו זמנית (כמו ש'חוסר מודעות' היא מתנה וקללה בו זמנית). אם את לומדת לחיות למרות המודעות, תרוויחי משני העולמות. אם תתקעי בתוך עולם ה'מודעות' יהיו לך הרבה מחשבות בוגרות ורציניות, אבל שום עשייה, כי תהיי לבד בבית עם המחשבות. ואת בחברה טובה, ישנם רבים כמונו (לדעתי כל משתתפי הפורום הם כאלו), חלק בוחרים להיות פילוסופים מדוכאים כמו ניטשה, וחלק בוחרים להשתלב בחיים ולהינות ולקחת את ה'מודעות' הבוגרת והרצינית שלהם קצת יותר בקלילות (בקיצור ללמוד לצחוק על החיים).