בעיה רומנטית חמורה
השאלה בגדול היא: האם אפשר לדעתכם לפתח משיכה פיזית כלפי אדם שאתם יודעים שמתאים לכם, הוא נמשך אליכם ומראה נכונות למחויבות, בעוד שאתם לא נמשכים אליו? ולפרטים. אני בת 33, ומעולם לא היה לי קשר רציני. בחורים שפגשתי תמיד לא עמדו בסטנדרטים שלי. אני באמת חושבת שאני מוצלחת מאוד, וחשוב לי שהגבר שלי יהיה לפחות באותו רמה כמוני בכל התחומים (חוכמה, יופי, כסף), וכמובן, שיאהב אותי ואני אותו. עד היום הצלחתי להתאהב ממש רק בגבר אחד, שעמד בכל הסטנדרטים הללו, אבל לצערי (או שלא לצערי) לא היה מעוניין בי, ומעבר לזאת הוא סובל מבעיות אישיותיות שאינן מאפשרות לו ליצור קשר רגשי, היות והוא מרגיש שהוא צריך להיות בשליטה כל הזמן. יש לי גם הרגשה שהסיבה היחידה שכל כך התאהבתי בו זה בגלל שמראש ידעתי שבעצם אין לי סיכוי איתו. ידעתי על הבעיות האישיותיות שלו מלכתחילה, וזה כאילו גרם לי להמשך אליו יותר. אולי כי הוא כל כך דומה לי? בקיצור, אני מבינה שיש לי בעיה, כנראה רצינית. אני יודעת שאין נסיך חלומות, ועל כל קשר צריך לעבוד הרבה. השאלה, על מה כן מתפשרים? הרי נכון שעל כמה דברים כן צריך להתפשר, אבל שוב, על מה? פגשתי לפני חודש בחור. הוא בחור טוב מאוד עם המון תכונות חיוביות (יודע לנהל שיחות, חוש הומור, לא אגואיסט, לא שוייצר, יודע מה הוא רוצה, בקשר חם עם המשפחה שלו, איכפת לו מאוד ממני מבלי להיות מעיק ונדבק, הוא נמשך אלי, ואני יודעת שהוא הטיפוס הנאמן, כזה שאפשר לסמוך עליו, וכזה שרוצה להתמסד). אבל אני מוצאת בו גם הרבה מאוד דברים שמפריעים לי: הוא צעיר ממני ב- 6 שנים. הוא לא אסרטיבי מאוד. אין לו מקצוע מזהיר (למרות שיש לו השכלה גבוהה, הוא פשוט בחר להתעסק בדבר שהוא אהב מאז ומתמיד). אין לו הרבה כסף (זה לא היה מפריע לי, לולא לי היה הרבה יותר כסף ממנו, מה שמפריע לי שלי יש הרבה יותר). הוא לא אינטלקטואל כמוני. הוא אמנם נאה אבל באופן ממוצע למדי והוא רזה מאוד ואני לא נמשכת אליו פיזית. כשאני קוראת את מה שאני כותבת כאן, זה נשמע שטחי. אבל אני לא מצליחה להתגבר על הדכאון שמציף אותי כשאני חושבת האם עלי להתפשר עליו? האם אין באמת מישהו שיהיה יותר קרוב לאידיאל? כשאני מתנשקת איתו אין לי פרפרים, אין שום תחושה רגשית, רק הרגשה נעימה בפה. אגב, לא שכבנו. הכי מפריע לי אצלו זה המקצוע שלו והעובדה שאני לא נמשכת אליו פיזית, למרות שגם לא נרתעת. ובעצם מה שהכי מפריע לי זו הבינוניות שנודפת ממנו. אני בגיל שאני באמת רוצה כבר להקים משפחה וילדים, לפני שממש יהיה מאוחר. האם באמת הבעיה בי, שיש לי דיעה כל כך טובה על עצמי שאני לא חושבת שמישהו יכול להיות שווה ערך לי? או לעומת זאת, האם באמת לא להתפשר ולהמשיך לחפש מישהו שיותר קרוב לנסיך החלומות? והכי חשוב, האם בהגיון יודעים שלאדם יש תכונות חיוביות חשובות, האם עם הזמן אפשר להתאהב? ושוב, על מה מתפשרים ועל מה לא? אשמח אם תענו ברצינות, ולא רק תטיחו בי ביקורת על כך שאני חושבת שאני יותר מדי טובה. בהגיון אני יודעת את זה, ברגש לא.
השאלה בגדול היא: האם אפשר לדעתכם לפתח משיכה פיזית כלפי אדם שאתם יודעים שמתאים לכם, הוא נמשך אליכם ומראה נכונות למחויבות, בעוד שאתם לא נמשכים אליו? ולפרטים. אני בת 33, ומעולם לא היה לי קשר רציני. בחורים שפגשתי תמיד לא עמדו בסטנדרטים שלי. אני באמת חושבת שאני מוצלחת מאוד, וחשוב לי שהגבר שלי יהיה לפחות באותו רמה כמוני בכל התחומים (חוכמה, יופי, כסף), וכמובן, שיאהב אותי ואני אותו. עד היום הצלחתי להתאהב ממש רק בגבר אחד, שעמד בכל הסטנדרטים הללו, אבל לצערי (או שלא לצערי) לא היה מעוניין בי, ומעבר לזאת הוא סובל מבעיות אישיותיות שאינן מאפשרות לו ליצור קשר רגשי, היות והוא מרגיש שהוא צריך להיות בשליטה כל הזמן. יש לי גם הרגשה שהסיבה היחידה שכל כך התאהבתי בו זה בגלל שמראש ידעתי שבעצם אין לי סיכוי איתו. ידעתי על הבעיות האישיותיות שלו מלכתחילה, וזה כאילו גרם לי להמשך אליו יותר. אולי כי הוא כל כך דומה לי? בקיצור, אני מבינה שיש לי בעיה, כנראה רצינית. אני יודעת שאין נסיך חלומות, ועל כל קשר צריך לעבוד הרבה. השאלה, על מה כן מתפשרים? הרי נכון שעל כמה דברים כן צריך להתפשר, אבל שוב, על מה? פגשתי לפני חודש בחור. הוא בחור טוב מאוד עם המון תכונות חיוביות (יודע לנהל שיחות, חוש הומור, לא אגואיסט, לא שוייצר, יודע מה הוא רוצה, בקשר חם עם המשפחה שלו, איכפת לו מאוד ממני מבלי להיות מעיק ונדבק, הוא נמשך אלי, ואני יודעת שהוא הטיפוס הנאמן, כזה שאפשר לסמוך עליו, וכזה שרוצה להתמסד). אבל אני מוצאת בו גם הרבה מאוד דברים שמפריעים לי: הוא צעיר ממני ב- 6 שנים. הוא לא אסרטיבי מאוד. אין לו מקצוע מזהיר (למרות שיש לו השכלה גבוהה, הוא פשוט בחר להתעסק בדבר שהוא אהב מאז ומתמיד). אין לו הרבה כסף (זה לא היה מפריע לי, לולא לי היה הרבה יותר כסף ממנו, מה שמפריע לי שלי יש הרבה יותר). הוא לא אינטלקטואל כמוני. הוא אמנם נאה אבל באופן ממוצע למדי והוא רזה מאוד ואני לא נמשכת אליו פיזית. כשאני קוראת את מה שאני כותבת כאן, זה נשמע שטחי. אבל אני לא מצליחה להתגבר על הדכאון שמציף אותי כשאני חושבת האם עלי להתפשר עליו? האם אין באמת מישהו שיהיה יותר קרוב לאידיאל? כשאני מתנשקת איתו אין לי פרפרים, אין שום תחושה רגשית, רק הרגשה נעימה בפה. אגב, לא שכבנו. הכי מפריע לי אצלו זה המקצוע שלו והעובדה שאני לא נמשכת אליו פיזית, למרות שגם לא נרתעת. ובעצם מה שהכי מפריע לי זו הבינוניות שנודפת ממנו. אני בגיל שאני באמת רוצה כבר להקים משפחה וילדים, לפני שממש יהיה מאוחר. האם באמת הבעיה בי, שיש לי דיעה כל כך טובה על עצמי שאני לא חושבת שמישהו יכול להיות שווה ערך לי? או לעומת זאת, האם באמת לא להתפשר ולהמשיך לחפש מישהו שיותר קרוב לנסיך החלומות? והכי חשוב, האם בהגיון יודעים שלאדם יש תכונות חיוביות חשובות, האם עם הזמן אפשר להתאהב? ושוב, על מה מתפשרים ועל מה לא? אשמח אם תענו ברצינות, ולא רק תטיחו בי ביקורת על כך שאני חושבת שאני יותר מדי טובה. בהגיון אני יודעת את זה, ברגש לא.