vertical horizon
New member
בעיה ... (קצת ארוך, מצטער)
סיפור בהמשכים (1) את תמר פגשתי בכיתה ח´, היא הייתה איתי בתנועה, היא אפילו באה לטיול אחד לנסיון. באותו טיול התאהבתי בה. היא בה שילוב של יופי ואופי שפשוט שבה אותי. באותה תקופה לא ידעתי אם אני אוהב אותה או שנדלקתי עליה. ובכל מקרה, היא איתה שייכת לחבר´ה ה"מקובלים" שאני, אפילו אם ממש ניסיתי, בחיים לא ראיתי את עצמי כחלק מהם. הייתי מה שנקרא החנון השכבתי, הן בבי"ס והן בתנועה. בכיתה ט´ עברתי בי"ס בגלל שהבי"ס שהייתי בו היה משופע בערסים ופרחות, שמטבע הדברים, לא הסתדרנו . שפר מזלי והגעתי לכיתה של תמר. אך לצערי גם שם לא הייתי מקובל, וגם לא ממש חברותי. כזה אני, היו לי בעיות בלהתחבר לבני גילי. חוץ משלום בבוקר ולהתראות בערב, לתמר ולי לא היה קשר. איכשהו נעלתי את הרגשות שלי כלפיה באיזה תא קטן בתת מודע שלי. הייתי ועודני רומנטיקן אך עם זאת ביישן ומופנם. כמו בסרטים, אני אותו ילד מוקצה שהתאהב במקובלת של השכבה ונאלץ לחיות עם אהבתו במחשבותיו. כשהגענו לתיכון נותק הקשר ביני לתמר, היא הייתה במגמה אחת ואני באחרת. במשך התיכון אהבתי ילדה אחרת, את הילה, אני לא יודע עד היום מה אני מרגש כלפיה, אם אהבתי אותה או שנדלקתי על האופי שלה, מצחיקה ומטורפת. תמר, באותה תקופה, לא הייתה נושא. בכיתה י"ב, לקראת סיום השנה, באה אלי תמר ושאלה אותי אם אני עדיין במד"א, עניתי שכן ושאני אפילו פועל הרבה ואם יש לה שאלות אני יכול לענות. היא אמרה שהיא רוצה להצטרף. שאלתי אותה אם היא יודעת משהו על מד"א ואם היא יודעת איפה היא רוצה לפעול. הופתעתי שכשהיא אמרה שהיא לא יודעת כלום אבל היא רוצה להתנדב איפה שאני. חשבתי שהיא תעדיף להתנדב עם חברה או משהו, מסתבר שלא. הלכנו למד"א, החתמתי אותה על הטפסים והיא נהייתה פעילה. כל פעילות נקבעה לה, היא הייתה מבקשת שגם אני אהיה (שזה מובן, היא לא הכירה אף אחד, ואני הייתי היחיד בגילה). בכל פעילות שלי, הייתי מודיע לה והיא לרוב הייתה מצטרפת. כך נוצר הקשר החדש בינינו. התחלנו לדבר כל יום בפלאפון. על הכל. מכמה מציקים לה הוריה, ועד כמה מציקה לי מישהי בטלפון (לא היא כמובן). באחת מהפעמים היא מספרת לי שהיא מצאה חבר, הלב שלי באותו רגע נפל ממקומו, הרגשתי חרא עם עצמי, אולי אם הייתי עושה משהו... אבל ידעתי שלא, הרגשתי שלא. באותו חודש שהיא הייתה חברה שלו, הוא עלה כמה פעמים בשיחות בינינו ואני תמיד נתתי לה את התשובות הכי טובות שיכולתי לחשוב, היה לה טוב איתו, ועד כמה שכאב לי, רציתי שיהיה לה טוב איתו. שנאתי אותו, ואהבתי אותה. מעין שילוב מוזר כזה. היא נפרדה ממנו לאחר חודש נוראי מבחינתי. ההקלה היתה כה רבה שהרגשתי רע עם עצמי. היא הרגישה רע עם הפרידה, למה אני שמח? לפני קצת יותר מחודשיים התגייסתי, דיברנו בטלפון המון. קמתי בבוקר עם חיוך כי ידעתי שבשעת ט"ש אני אדבר איתה, והלכתי לישון עם חיוך כי ידעתי שדיברתי עם הילדה שאני הכי אוהב, ושמחר אני אדבר איתה שוב. טל הוא בחור בן 21, שירת בחיל תחזוקה כנהג, אך למרות מה שאתם אולי חושבים, הוא איש טוב, חכם וכישרוני. הוא חבר במד"א אך במוקד אחר. עד לפני שנה ומשהו לא היה בינינו קשר. לפני 4 חודשים נפגשנו באקראי ברחוב, התחלנו לדבר. סיכמנו שלמחרת אנחנו נלך לשחק סנוקר. וכך היה. באמצע אותו שבוע החלטנו שנמאס לנו מהשגרה ושאנחנו נוסעים לטבריה לטיול. בשלושה ימים הרמנו טיול שהיה מוצלח מעבר למשוער. ומאז אנחנו חברים טובים (אולי אפילו הכי טובים). טל, בדומה לי, לא יוצא למעודונים או לפאבים, אנחנו אנשים , איך נאמר, ילדי בית. להוציא אותנו מהבית זה משימה. אבל אנחנו בינינו עושים דברים מטורפים. כמו לקחת את הרכב של טל ולחרוש את הארץ. לפני חודשיים לערך, לפני הגיוס, הכרתי בין תמר לטל. אני נורא רציתי להתחיל לבלות אם תמר. ומכיוון שההורים שלי לא נותנים לי את הרכב לנסיעות רחוקות, ואני וטל נוסעים בכל מקרה, רציתי שגם תמר תצטרף. להיות איתה קצת. מסתבר שלטל ותמר טעם דומה במוזיקה, שזה די הפתיע אותי. ההשבעה שלי (בצבא...) הייתה לפני 5 שבועות. דיברתי עם תמר, היא אמרה שתבוא, טל אמר שיבוא גם כן. כל כך התרגשתי, שכשאמרתי "אני נשבע" חיפשתי את תמר ולא את ההורים שלי שגם באו במיוחד. גם אחרי ההשבעה, כשאני ותמר התחבקנו הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם. פשוט לא עזבנו אחד את השני, או שהחזקנו ידיים או שחיבקנו אחד את השני. הייתי ברקיע השביעי. חודש שעבר, סיימתי טירונות, קיבלתי חופש של כמה ימים מהצבא. וכשאני מדבר עם טל בטלפון, טל אומר לי שהמצב לא משהו והוא לא כל כך יכול\רוצה לספר לי. לחצתי שיספר, לא יותר מדי, הבנתי שזה משהו שבאמת מפריע לו. מה אני אעשה? ארביץ לו עד שיגלה לי? הוא יותר חזק. לפני 3 שבועות הגעתי ליחידה שלי, ויש לי מלא עבודה ולחץ. בערב תמר מתקשרת אלי ושואלת אותי אם אני אבוא איתה ועם טל לאיזה סרט. אמרתי שבכיף ושאני אברר מתי ואיפה יש. לא היה. החלטנו ללכת לעשות ערב סרטים אצל טל. הגענו לטל ורואים את הסרטים. תמר שמה עלי את הראש, ונרדמה, בערך, ואני שוב ברקיע השביעי. טל מציע שתיה ותמר מבקשת תה. טל הולך... ופשוט לא חוזר לאיזה 15 דקות, אני קם והלך אליו, הוא בחדר מחשב, אני שואל אותו מה קורה, הוא אומר שהוא החליט להשאיר את שנינו לבד ושהוא לא רוצה להפריע, אני עונה לו משהו בסגנון של "מה אתה מדבר שטויות, נדבר על זה בפעם האחרת". למחרת בערב בשיחה עם טל אני שואל מה המצב והוא אומר לי שהמצב קקה. אני החלטתי שנשבר לי. שאלתי אותו בתקיפות מה קרה? ואמרתי שנמאס לי מהמשחקים שלו , ושאם קרה משהו אז שיספר, כי שיחה פנים אל פנים או אפילו שיחת טלפון רצינית לא תהיה לנו בחודש הקרוב, בגלל כל הלחץ והעבודה. והוא בשלו. אני זורק לאוויר "זה קשור לתמר?". שקט. הוא שואל אותי למה אני מתכוון? ולא ממש ממש לא. אני שואל שוב ומסביר לו שממש חשוב לי לדעת מה יושב לו על הלב, לא יכול להיות סודות בינינו. ושוב משחקי רמזים, טל אומר לי שהוא אף פעם לא משקר, ואם כששאלתי על תמר הוא לא ענה, אז שאני אבין לבד. צעקתי עליו שאין לי כוח להתעסק עכשיו עם 21 שאלות ושפשוט יענה לי , בלי משחקים. והוא אמר לי שהוא אוהב את תמר, ושהוא לא רצה להגיד לי בגלל שהוא לא ידע איך אני אגיב לזה. אמרתי לו שאין לי כוונה לריב איתו ושירגע, ושתמר בעצמה לא בחרה בינינו, וכל זמן שתמר לא בחרה מישהו מאיתנו שיעשה מה שהוא רוצה, רק שלא יעשה דברים נבזיים כמו במקרה והיא כן בוחרת, לעבוד מאחורי הגב שלי, כי אני לא אעשה כך. הוא אמר שרווח לו, והסתימה השיחה. אני עד היום כועס. טל ידע שאני אוהב את תמר, שאני רוצה שתהיה חברה שלי, אמרתי לו, הרבה פעמים. אני לא רוצה לאבד את תמר. ולא רציתי לאבד את טל. אני מאמין במה שאמרתי, שהיא צריכה להחליט לא אני עליו או הוא עלי. אבל אני גם מאמין שאם טל היה אומר לי שהוא אוהב מישהי, הייתי עושה הכל כדי להמנע מלהתאהב בה, וגם אם הייתי מתאהב בה, לא הייתי אומר לו ובטח לא לה. בנתיים המצב הוא שאני מתחמק מטל, כשהוא מתקשר אני מוציא את הבטריה מהפלא ושלל תחבולות. אני לא אוהב את זה, זה ממש מציק לי. ואני מרגיש איך לאט לאט אני מתחיל לשנוא את מי שהיא החבר הכי טוב שלי. מה אני אמור לעשות? אהבה למען חבר או חבר למען האהבה? מה יקרה אם בגלל שאני אוותר על אהבה שלי טל זכה בתמר? איך אסתכל לו בעיניים, איך אסתכל על עצמי במראה? לדבר עם תמר? להגיד לה שאני אוהב אותה, ולאבד אותה אם היא לא מרגישה כך?
סיפור בהמשכים (1) את תמר פגשתי בכיתה ח´, היא הייתה איתי בתנועה, היא אפילו באה לטיול אחד לנסיון. באותו טיול התאהבתי בה. היא בה שילוב של יופי ואופי שפשוט שבה אותי. באותה תקופה לא ידעתי אם אני אוהב אותה או שנדלקתי עליה. ובכל מקרה, היא איתה שייכת לחבר´ה ה"מקובלים" שאני, אפילו אם ממש ניסיתי, בחיים לא ראיתי את עצמי כחלק מהם. הייתי מה שנקרא החנון השכבתי, הן בבי"ס והן בתנועה. בכיתה ט´ עברתי בי"ס בגלל שהבי"ס שהייתי בו היה משופע בערסים ופרחות, שמטבע הדברים, לא הסתדרנו . שפר מזלי והגעתי לכיתה של תמר. אך לצערי גם שם לא הייתי מקובל, וגם לא ממש חברותי. כזה אני, היו לי בעיות בלהתחבר לבני גילי. חוץ משלום בבוקר ולהתראות בערב, לתמר ולי לא היה קשר. איכשהו נעלתי את הרגשות שלי כלפיה באיזה תא קטן בתת מודע שלי. הייתי ועודני רומנטיקן אך עם זאת ביישן ומופנם. כמו בסרטים, אני אותו ילד מוקצה שהתאהב במקובלת של השכבה ונאלץ לחיות עם אהבתו במחשבותיו. כשהגענו לתיכון נותק הקשר ביני לתמר, היא הייתה במגמה אחת ואני באחרת. במשך התיכון אהבתי ילדה אחרת, את הילה, אני לא יודע עד היום מה אני מרגש כלפיה, אם אהבתי אותה או שנדלקתי על האופי שלה, מצחיקה ומטורפת. תמר, באותה תקופה, לא הייתה נושא. בכיתה י"ב, לקראת סיום השנה, באה אלי תמר ושאלה אותי אם אני עדיין במד"א, עניתי שכן ושאני אפילו פועל הרבה ואם יש לה שאלות אני יכול לענות. היא אמרה שהיא רוצה להצטרף. שאלתי אותה אם היא יודעת משהו על מד"א ואם היא יודעת איפה היא רוצה לפעול. הופתעתי שכשהיא אמרה שהיא לא יודעת כלום אבל היא רוצה להתנדב איפה שאני. חשבתי שהיא תעדיף להתנדב עם חברה או משהו, מסתבר שלא. הלכנו למד"א, החתמתי אותה על הטפסים והיא נהייתה פעילה. כל פעילות נקבעה לה, היא הייתה מבקשת שגם אני אהיה (שזה מובן, היא לא הכירה אף אחד, ואני הייתי היחיד בגילה). בכל פעילות שלי, הייתי מודיע לה והיא לרוב הייתה מצטרפת. כך נוצר הקשר החדש בינינו. התחלנו לדבר כל יום בפלאפון. על הכל. מכמה מציקים לה הוריה, ועד כמה מציקה לי מישהי בטלפון (לא היא כמובן). באחת מהפעמים היא מספרת לי שהיא מצאה חבר, הלב שלי באותו רגע נפל ממקומו, הרגשתי חרא עם עצמי, אולי אם הייתי עושה משהו... אבל ידעתי שלא, הרגשתי שלא. באותו חודש שהיא הייתה חברה שלו, הוא עלה כמה פעמים בשיחות בינינו ואני תמיד נתתי לה את התשובות הכי טובות שיכולתי לחשוב, היה לה טוב איתו, ועד כמה שכאב לי, רציתי שיהיה לה טוב איתו. שנאתי אותו, ואהבתי אותה. מעין שילוב מוזר כזה. היא נפרדה ממנו לאחר חודש נוראי מבחינתי. ההקלה היתה כה רבה שהרגשתי רע עם עצמי. היא הרגישה רע עם הפרידה, למה אני שמח? לפני קצת יותר מחודשיים התגייסתי, דיברנו בטלפון המון. קמתי בבוקר עם חיוך כי ידעתי שבשעת ט"ש אני אדבר איתה, והלכתי לישון עם חיוך כי ידעתי שדיברתי עם הילדה שאני הכי אוהב, ושמחר אני אדבר איתה שוב. טל הוא בחור בן 21, שירת בחיל תחזוקה כנהג, אך למרות מה שאתם אולי חושבים, הוא איש טוב, חכם וכישרוני. הוא חבר במד"א אך במוקד אחר. עד לפני שנה ומשהו לא היה בינינו קשר. לפני 4 חודשים נפגשנו באקראי ברחוב, התחלנו לדבר. סיכמנו שלמחרת אנחנו נלך לשחק סנוקר. וכך היה. באמצע אותו שבוע החלטנו שנמאס לנו מהשגרה ושאנחנו נוסעים לטבריה לטיול. בשלושה ימים הרמנו טיול שהיה מוצלח מעבר למשוער. ומאז אנחנו חברים טובים (אולי אפילו הכי טובים). טל, בדומה לי, לא יוצא למעודונים או לפאבים, אנחנו אנשים , איך נאמר, ילדי בית. להוציא אותנו מהבית זה משימה. אבל אנחנו בינינו עושים דברים מטורפים. כמו לקחת את הרכב של טל ולחרוש את הארץ. לפני חודשיים לערך, לפני הגיוס, הכרתי בין תמר לטל. אני נורא רציתי להתחיל לבלות אם תמר. ומכיוון שההורים שלי לא נותנים לי את הרכב לנסיעות רחוקות, ואני וטל נוסעים בכל מקרה, רציתי שגם תמר תצטרף. להיות איתה קצת. מסתבר שלטל ותמר טעם דומה במוזיקה, שזה די הפתיע אותי. ההשבעה שלי (בצבא...) הייתה לפני 5 שבועות. דיברתי עם תמר, היא אמרה שתבוא, טל אמר שיבוא גם כן. כל כך התרגשתי, שכשאמרתי "אני נשבע" חיפשתי את תמר ולא את ההורים שלי שגם באו במיוחד. גם אחרי ההשבעה, כשאני ותמר התחבקנו הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם. פשוט לא עזבנו אחד את השני, או שהחזקנו ידיים או שחיבקנו אחד את השני. הייתי ברקיע השביעי. חודש שעבר, סיימתי טירונות, קיבלתי חופש של כמה ימים מהצבא. וכשאני מדבר עם טל בטלפון, טל אומר לי שהמצב לא משהו והוא לא כל כך יכול\רוצה לספר לי. לחצתי שיספר, לא יותר מדי, הבנתי שזה משהו שבאמת מפריע לו. מה אני אעשה? ארביץ לו עד שיגלה לי? הוא יותר חזק. לפני 3 שבועות הגעתי ליחידה שלי, ויש לי מלא עבודה ולחץ. בערב תמר מתקשרת אלי ושואלת אותי אם אני אבוא איתה ועם טל לאיזה סרט. אמרתי שבכיף ושאני אברר מתי ואיפה יש. לא היה. החלטנו ללכת לעשות ערב סרטים אצל טל. הגענו לטל ורואים את הסרטים. תמר שמה עלי את הראש, ונרדמה, בערך, ואני שוב ברקיע השביעי. טל מציע שתיה ותמר מבקשת תה. טל הולך... ופשוט לא חוזר לאיזה 15 דקות, אני קם והלך אליו, הוא בחדר מחשב, אני שואל אותו מה קורה, הוא אומר שהוא החליט להשאיר את שנינו לבד ושהוא לא רוצה להפריע, אני עונה לו משהו בסגנון של "מה אתה מדבר שטויות, נדבר על זה בפעם האחרת". למחרת בערב בשיחה עם טל אני שואל מה המצב והוא אומר לי שהמצב קקה. אני החלטתי שנשבר לי. שאלתי אותו בתקיפות מה קרה? ואמרתי שנמאס לי מהמשחקים שלו , ושאם קרה משהו אז שיספר, כי שיחה פנים אל פנים או אפילו שיחת טלפון רצינית לא תהיה לנו בחודש הקרוב, בגלל כל הלחץ והעבודה. והוא בשלו. אני זורק לאוויר "זה קשור לתמר?". שקט. הוא שואל אותי למה אני מתכוון? ולא ממש ממש לא. אני שואל שוב ומסביר לו שממש חשוב לי לדעת מה יושב לו על הלב, לא יכול להיות סודות בינינו. ושוב משחקי רמזים, טל אומר לי שהוא אף פעם לא משקר, ואם כששאלתי על תמר הוא לא ענה, אז שאני אבין לבד. צעקתי עליו שאין לי כוח להתעסק עכשיו עם 21 שאלות ושפשוט יענה לי , בלי משחקים. והוא אמר לי שהוא אוהב את תמר, ושהוא לא רצה להגיד לי בגלל שהוא לא ידע איך אני אגיב לזה. אמרתי לו שאין לי כוונה לריב איתו ושירגע, ושתמר בעצמה לא בחרה בינינו, וכל זמן שתמר לא בחרה מישהו מאיתנו שיעשה מה שהוא רוצה, רק שלא יעשה דברים נבזיים כמו במקרה והיא כן בוחרת, לעבוד מאחורי הגב שלי, כי אני לא אעשה כך. הוא אמר שרווח לו, והסתימה השיחה. אני עד היום כועס. טל ידע שאני אוהב את תמר, שאני רוצה שתהיה חברה שלי, אמרתי לו, הרבה פעמים. אני לא רוצה לאבד את תמר. ולא רציתי לאבד את טל. אני מאמין במה שאמרתי, שהיא צריכה להחליט לא אני עליו או הוא עלי. אבל אני גם מאמין שאם טל היה אומר לי שהוא אוהב מישהי, הייתי עושה הכל כדי להמנע מלהתאהב בה, וגם אם הייתי מתאהב בה, לא הייתי אומר לו ובטח לא לה. בנתיים המצב הוא שאני מתחמק מטל, כשהוא מתקשר אני מוציא את הבטריה מהפלא ושלל תחבולות. אני לא אוהב את זה, זה ממש מציק לי. ואני מרגיש איך לאט לאט אני מתחיל לשנוא את מי שהיא החבר הכי טוב שלי. מה אני אמור לעשות? אהבה למען חבר או חבר למען האהבה? מה יקרה אם בגלל שאני אוותר על אהבה שלי טל זכה בתמר? איך אסתכל לו בעיניים, איך אסתכל על עצמי במראה? לדבר עם תמר? להגיד לה שאני אוהב אותה, ולאבד אותה אם היא לא מרגישה כך?
. אני מסכימה עם דן. חוץ מעל הפיסקה האחרונה. לדעתי אתה צריך להגיד לה איך אתה מרגיש. אתה חייב את זה לעצמך. אחרי כל כך הרבה שנים. ואם היא תסביר לך שהרגשות לא הדדים, ושהיא אוהבת אותך מאוד אבך רק כידיד, רק אז תוכל באמת להמשיך הלאה. שהספק, והתקווה לקשר איתה לא ישאר לך בראש. אני בטוחה שזה יהיה מביך, אבל לדעתי אתם תוכלו להתגבר על זה.
