בעיה מורכבת

[לאמכאן1]

בעיה מורכבת

האמת שאני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל.
אנחנו זוג ,נשואים כ-11 שנים,יש לנו ארבעה ילדים- בת 8,בן 6, שני תאומים בני 2.
שנינו עובדים בהייטק.
בעלי הוא בעל חברה.
אני עובדת בחברה גדולה בתפקיד בכיר ומנהלת כ-20 איש,אני מוערכת ,מרוצה מעבודתי מאוד,ונכון לי אופק קידום.
והנה הבעיה:
על מנת לפתח את החברה ישנו לחץ על בעלי מצד בעלי מניות שאנחנו נעבור לחו"ל -ארה"ב -עמק הסיליקון.
מבחינה אוביקטיבית - זה בדיוק מה שבעל חברה בסדר גודל שלו ועם רצונות כמו שלו לפתח את החברה צריך לעשות ואין לי על זה שום עוררין.
מצד שני- אני מאוד לא רוצה לעבור לחו"ל.
למה?
מכיון שאניח מאוד מרוצה מעבודתי ומרגישה שמצאתי את עצמי,אני לא יודעת מה אעשה בחו"ל,אפילו אם אמצא עבודה מענינת יקח לי זמן לשחזר את ההישגים שלי,
מכיון שישנו זמן התאקלמות ארוך למשפחה.
בנוסף,בנינו בית בישוב קהילתי,אנחנו מאוד מרוצים מהחינוך והערכים ,מהאנשים וכו'.
זה תהליך שהחלטנו עליו כבר לפני כמה שנים וגם במובן הזה אני מרגישה שהגעתי אל הנחלה.
בנוסף,כשהייתי ילדה בת 11 משפחתי נסעה לארה"ב לתקופה של שנה כך שאני יודעת בדיוק מה מחכה לי ולילדים שם.
החוויה שלי היתה לא כ"כ טובה, קשיי שפה,קשיי תעסוקה,רחוק מהמשפחה,קשיי מציאת חברים וחברה. לא שאני אדם לא חברותי , להפך,אבל זה בעצם להמציא את עצמך מחדש.
לכאורה מובטחים לי חיי נוחות- הוא אמור להרויח טוב,ידוע שרמת החיים שם גבוהה ואני אפילו לא אצטרך לעבוד אבל אני יודעת שזה בדיוק מה שיהפוך אותי לאומללה כי אני אשת עבודה ומשתגעת כשאני בבית.
מצד שני - אני מרגישה שהרצון הזה שלי,מעכב את ההתפתחות של בעלי,מעכב את החברה.
הוא כל הזמן נותן לי דוגמאות של נשים של חברים שלו שהיו מוכנות לעבור לארה"ב אפילו בשביל דוקטורט ואני בשביל דבר כ"כ גדול לא מוכנה לעבור.
המרמור הזה שלו בא לידי ביטוי בכל מיני תחומים בחיים והוא מוציא את זה עלי בכל מיני תואנות שונות ,אבל כשאני חוקרת לעומק, אני מגיעה לתסכול שלו
כתוצאה מהבעיה הזו.

עד כאן.
הייתי מעונינת לשמוע דעות/עצות/תובנות...
תודה

 

[מבקר גבולות]

יצא לי להכיר לא מעט שנסעו לחו"ל

אלו מהם שלא התלהבו לנסוע מלכתחילה, היו אומללים.
וגם לא כל אלו שהשתוקקו לנסוע היו מאושרים.

אם הייתם בקשיים כלכליים, ומעבר לחו"ל היה יכול לסדר אתכם, הקפיצה גדולה, ואני יכול להבין.

אבל אם מדובר רק במוטיבציה לשפר, להתקדם ואתם ממילא במקום לא רע בכלל, זה סוג של פינוק, ואם זה פינוק אז אולי המחיר גבוה מידי עבור פינוק.

האם בא בחשבון שהוא יסע לבדו, אבל בחופשים גדולים? נניח שיבוא פעם בחודש לכמה ימים? ולפעמים גם אתם תסעו בחופשים לשם?
זה בא בחשבון? דיברתם על האופציה הזו?

 

[עוגיפלצת113]

קצת פלסף

אני לא כותבת את זה כהמלצה לך לנסוע או לא לנסוע ומה בדיוק להגיד לבעלך בערב, אלא יותר בצורה מערכתית כללית, בהתבוננות על החיים כמכלול וכמיקשה אחת גדולה שקורים בה כל מיני דברים שונים ומשונים; היכולת של אדם להתמודד בחיים כם כל מה שקורה לו, טמונה ביכולת להמציא את עצמך מחדש שוב ושוב ושוב, זה מעגל שהוא בלתי נגמר. זה נכון בעיני לכל צומת מרכזי בחיים. עבודה, נישואים, גירושים מוות, לידה, גידול ילדים, רק תני נושא.
אי אפשר לחיות בלי להשתכלל, בלי להתאים את עצמנו לנסיבות משתנות. זה נכון באבולוציה "הגדולה" זו שבה יצורים חיים הופכים להיות יותר מורכבים או יותר מותאמים לסביבתם, וזה נכון בעיני גם באבולוציה "הקטנה" של כל אדם עם עצמו. ובאותה הרוח, גם אם החוויה הקודמת שלך בחו"ל הייתה משהו טראומטי ממש, את לא יכולה לסגור על זה את הדלת עכשיו, כי הרעיון נמצא על השולחן ולא יהיה ניתן להחזיר אותו לשק כאילו שלא קרה כלום. אז את נדרשת להתעסק עם זה, אפילו אם זה ממש לא נוח לך, קצת כמו שאמר ההוא, צריך לשאת ולתת עם הפלסטינאים כאילו שאין טרור וצריך להלחם בטרור כאילו שאין משא ומתן. כלומר, גם אם עם שופל לא יזיזו אותך מהארץ ולנסוע לחו"ל זה איום נורא מבחינתך, לדבר על העניין כאופציה שעומדת על השולחן לבחינה - זה מה שנדרש ממך כרגע.


אין אינסוף אפשרויות פה, יש רק כמה וניתן וצריך לחשוב עליהן בקול ביחד. אפשר לחשוב מה היה קורה אם הוא היה נוסע ואת והילדים, כנראה, הייתם נשארים בארץ, איך היו נראים החיים שלכם אז ומה לעשות. אפשר היה לחשוב מה היה קורה אם כולכם הייתם נשארים ואף אחד לא היה נוסע, איך היו נראים החיים שלכם אז ומה לעשות. אפשר לחשוב מה היה קורה אם כולכם הייתם עוברים בתסריט הפסימי של מישהי שהיו לה חוויות רעות בעבר ומה קורה כעבור שנה נניח, איך היו נראים החיים שלכם אז ומה לעשות במקרה הזה. אפשר לחשוב מה היה קורה אם הייתם עוברים בתסריט האופטימי של העניין, כעבור שנה נניח, איך היו נראים החיים שלכם אז ומה לעשות במקרה הזה. אחרי שעוברים על התסריטים, מגלים שיש אפשרויות. נכון שכל אפשרות כרוכה במשהו, אבל לפחות יש פה אלמנט של בחירה ויהיו דברים שאני משערת שייפלו מהשולחן לגמרי ויהיו כאלה שלא. בכל מקרה, התסריט הכי פסימי הוא תסריט שבו אף אחד לא מוכן לדבר על זה בכלל.

 

[אייבורי]

בחיי לא הבנתי מה רצית לומר

 

[atomic kitten]

מה בעלך חושב שיעבור על הילדים ועליך?

בתור אחת שעברה לארה"ב עם הבעל (דוקא בגלל הלימודים שלי, אבל הוא גם רצה לנסוע, אז לא היתה בעיה כזו).
אצלנו המעבר גרם לבעיות קשות ונפרדנו (בלי ילדים).

לדעתי צריך לדבר על הנושא- האם ברור לו מה המחיר שהילדים ישלמו? מה עם הניתוק מהמשפחה המורחבת (סבים, דודים, בני דודים)?
הכי חשוב - האם הוא רוצה לנסוע לתקופה, או להשתקע בארה"ב?
כמובן שיש גם צדדים חיובים- הילדים ילמדו אנגלית ויפתחו כישורים חברתיים שונים מאשר בארץ.

הכי חשוב- הנסיעה תערער את מאזן הכוחות ביניכם, מאישה עם קריירה תהפכי לאישה שיושבת בבית וזה לא פשוט בכלל.
לא חושבת שיש מקום להשuות לזוגות אחרים, לדוגמא- אם הנשים האחרות גם ככה לא עבדו אז יש להן פחות מה להפסיד במעבר.

הייתרון שבסיליקון וואלי הוא שיש הרבה מאוד ישראלים (ויהודים) שחיים שם, וכנראה תוכלו להשתלב בקהילה.
החסרון- יוקר המחייה גבוה מאוד, אולי הגבוה בארה"ב, כדאי שתשבו ותבדקו אם באמת תחיו שם טוב יותר בהתחשב בכך שתאבדו את המשכורת שלך.

הייתי ממליצה לך להתייעץ גם בקומונת ישראלים בארה"ב.

 

[נומלה]

זה מצב שצריך להחליט מה חשוב יותר

הזוגיות או הקרירה, ולכל אחד משניכם יתכן שיהיו תשובות שונות. את יכולה להסתכל על מעבר לארה"ב כעל הזדמנות והוא יכול להסתכל על השארות בארץ כעל הזדמנות. וכל אחד מכם יכול להסתכל על כל מצב כעל עול ולראות רק את הצדדים הרעים. בכל מקרה אתם צריכים לבחון ביחד ולהבין שאיזו החלטה שלא תגיעו אליה, מישהו יאלץ לשלם מחיר, מישהו ירוויח, מישהו יוותר למען השני. בנוסף כדאי לדבר גם על מהם התנאים שבהם כל אחד מכם מוכן לוותר לשני ומהו יהרג ובל יעבור. כל זה הוא ייחודי לכל זוג ולכן צריך להתלבן במערכת הזוגית.

 

[סטנגה Joe]

דילמה קשה

זה LOSE-LOSE SITUATION.
אין דרך שהוא יטייל על הקו? ישהה שם תקופות?

 

[seeyou]

אנשי קריירה מייצרים "בעיות מורכבות"

מטפס הרים לא יכול ליהנות מהנוף אלא מההישג

הוא אפילו מוכן להקריב את החיים למען ההישג

אם תשכילו להבין שאתם בפסגת החיים מכול הבחינות אתם רק תרוויחו---אם תמשיכו יש כול הסיכויים שרק תפסידו
מה עדיף ?
ראש לשועלים או זנב לאריות?


יוסי

 

[מריוס זכריה]

 

[מריוס זכריה]

כהרגלי אחפור קצת

זה מסוג השאלות ששואלים אותך מה אתה בוחר: לאבד יד ימין או לאבד יד שמאל (אייסמן ואייבורי - אל תענו לי...)

כלומר, הדרך היחידה לצאת חי מהבעיה הזאת היא לשנות את השאלה, או את תנאי המשחק.

השאלה שלך מיד זרקה אותי לתחום שנקרא תורת המשחקים, וחשבתי שיהיה נכון להגדיר את זה כמשחק סכום אפם (לטובת מי שלא מכיר את המושג, הכוונה היא כמו בפוקר: אני מרוויח בדיוק מה שאתה מפסיד, או שאת מרויח בדיוק מה שאני מפסיד, כלומר זה חייב להיות האחד על חשבון השני).

אבל סטנגה ג'ו הגדיר את זה טוב יותר: זה Lose-Lose, כלומר במישור הזוגי - בכל מקרה שניכם מפסידים (למרות שבמישור האגואיסטי שך קריירה+נוחות אחד כביכול מרוויח והשני מפסיד).

---

אם ננתח את זה לא על פי תורת המשחקים, אלא על פי תורת הזוגיות (ספציפית, התאוריה של הנדריקס), הרי שאתם זוג ככל הזוגות, כלומר אתם נמצאים כבר כמה שנים בשלב מאבקי הכח, כשהמאבק הוא בחלקו גלוי ובחלקו סמוי. זה אגב לא אומר שאתם לא אוהבים או לא זוג מוצלח - על פי הנדריקס, מאבק הכח קורה אצל כל הזוגות, כולל המטפלים עצמם...

על פי הגישה הזאת, זוג שחיי חיים מאוד צפופים, הכוללים שתי קריירות וכמה ילדים, פלוס כל מיני תוספות ייחודיות מהצד, למעשה לא מסוגל לצאת מהמאבק כי הוא כל כך שקוע בחיי היום-יום התובעניים להחריד. לכן, במיוחד אם הוא זוג בריא, הוא מוצא modum vivendi, כלומר לבנות דפוס חיים שבו נושאי המאבק לכאורה מוקפאים, והעסק מתקתק למרות קיומם של הנושאים הללו.

כידוע היטב, זוגות במצב הזה בעצם משלמים במחיר של איכות הזוגיות על מנת לקיים מטרות דחופות יותר, כמו הילדים, הפרנסה וכולי. אין פה שום חידוש. זה לא אומר שהזוגיות היא רעה או לא קיימת. היא יכולה להיות טובה ונחמדה ואפילו חזקה - אבל היא בעדיפות נמוכה. וכמובן שגם איכות החיים האישית נדחקת למטה לתחתית סולם העדיפויות.

לכן כשצצה הזדמנות לשפר את החיים האישיים (שידרוג הקריירה בחו"ל

) או שצצה סכנה לפגיעה בחיים האישיים (שינמוך הקריירה בחול

), נטצר קונפליקט ישיר.

יבוא אייבורי וישאל בצדק: מה החפירה הזאת נחוצה?

אז אני בעצם אומר שהפתרון הוא לשנות את מצב ה sum zero או lose-lose על ידי שינוי המשוואה הזוגית, בכך שאתם מחיים את הזוגיות, משפרים אותה, ומעלים אותה בסולם העדיפויות - וזאת למרות הקושי האובייקטיבי שבעניין (הלחצים והמאבק).

השאלה היא כמובן איך. והתשובה לדעתי א-י-נ-נ-ה בצימרים או יציאות זוגיות לוהטות, או סקס באמבטיה לאור נרות עם חליםת צלילה - מכיוון שגם אם תצאו לצימר עדיין תחשבו על האם לנסוע לחו"ל או לא, וכל אחד יחשוב איך השני בעצם לא סופר אותו ומתנהג בצורה אגוסאיסטית.

לכן ההצעה שלי (הלא מאוד מפתיעה, אני מודה), היא שימוש בכלים מקצועיים על מנת לחולל שינוי במצב הזוגי ולשנות את כללי המשחק.

זה לא חייב להיות טיפול. זה גם יכול להיות סדנה זוגית, או איזושהי חוויה שיש בה צד ג' ויש בה תוכן מקצועי, אשר פותחת זוויות מבט חדשות.

אני לא חושב שהפתרון יבוא מניתוח איכות החיים בחוף המערבי, או באיסוף חוות דעת מי צודק. אני חושב שצריך ליצור פה מה שנקרא "שינוי ממעלה שניה".

 

[מריוס זכריה]

רק הערה חשובה לחפירה

לא כתבתי את מה שבעיני הוא מובן מאליו, אבל צריך לומר את זה:

אני לא טוען שמאבק הכח הוא על הנסיעה!!!

מאבק הכל הוא תמיד על נושאים רגשיים שקיימים עוד מתחילת הקשר, ונתרו לא פתורים, כשכל נושא אקטואלי שהופך נושא למאבק בעצם מתיישב על הנושא שבעומק העניין. ולכן התרת המאבק איננה בנושא הגלוי (נגיד הנסיעה), אלא בנושא הסמוי (שתמיד קשור לקבלה, אהבה, וכולי).

 

[מריוס זכריה]

ועוד הערה לקינוח

הפתרון יכול בהחלט להיות גם הליך של גישור.
גישור אין פרושו שנמצאים במלחמה. יש גם גישור בין שותפים או בני זוג.
(בטח שילה יכולה להרחיב בעניין)

 

[אייבורי]

 

[מפלצת או ילדה]

אפשר להבין אותך

ועצוב שבן הזוג שלך לא מצליח להבין את כל ההפסדים שלך ושלכם כזוג שעלולים להיות, ומבטל אותם במחי יד כאילו אתם רק סטטיסטים דוממים בחייו.
אתם מערכת אחת, אין דבר כזה 'מעכבת את בעלי'. זו חשיבה חד מימדית ואנוכית. גם את פונקציה לגמרי שווה במשוואה, גם התמיכה המשפחתית הרחבה, וגם ילדים הם פונקציה.

אני מכירה סיפור לא כל כך שמח שהמחיש באופן מאוד כואב את הסיסמא 'האויב הכי גדול של טוב מאוד הוא המצויין'.
זוג חברים מאוד טובים שלנו היה במצב מאוד מאוד דומה לשלכם. הוא היה בכיר מאוד בחברה X והיא הייתה ראש צוות פיתוח מאוד מוערך ואהוד בחברה Y.
היא פרחה מכל הבחינות. הוא קיבל הצעה. הם החליטו על רילוקיישן לטובת תפקיד עוד יותר בכיר עבורו בחברת האם בארה"ב, מה שהיה אמור להכפיל את המשכורת שלו, ומבחינה כלכלית אכן לא היה חסר להם דבר.
תוך שנה הם קנו בית 3 מפלסים עם בריכה ורכב שטח, ממנו לא כל כך היה להם זמן להנות כי הוא רוב הזמן קבור בעבודה <גם כשהוא בבית>.
הם הגיעו בתקופה מאוד יבשה מבחינת שוק העבודה, ובמשך שלוש שנים היא לא הצליחה למצוא עבודה מתאימה בתחום שלה, בהדרגה נכנסה לדיכאון ואיבדה צלם אנוש.
בתום תהליך ארוך של שיקום האגו המרוסק מצאה את עצמה עושה הסבה לסוכנת ביטוח

. היא מרירה וקורבנית, היא לא רואה בעיניים שום יתרונות כלכליים,
אלא רק את ההקרבה האישית שלה למען ההתפתחות המקצועית שלו, ועוינת אותו על ההצלחה שלו. גם לעזוב ולחזור לארץ כבר לא רלוונטי כי היא איבדה את המומנטום שלה מבחינה מקצועית,
ובגילה ספק עם מישהו יקח אותה לעבודה באותו סטטוס. הילדים חיים בתוך הרעל הזה, ונקרעים בין ההורים.
אז בהחלט, לא כל הנוצץ זהב, וזה יכול לעבוד לכם אם גם את תמצאי את עצמך בצורה שאת תופסת כראויה לך וזה דורש הכנה ובישול עוד מהארץ.
כדאי לפתוח את הכל מול הבעל, ולשקף לו את כל הצדדים שהוא אולי מעדיף לא לראות.

 

[מריוס זכריה]

אבל אפשר גם להבין אותו

כשמישהו בעל חברה, כלומר, סטארטאפ, זה הרבה יותר עמוק ומשמעותי מ"הכפלת המשכורת על ידי מעבר לתפקיד אחר".

כשמישהו מקים סטארטאפ (ואני מודה שאני מדבר גם מנסיון אישי) מדובר בהגשמה עצמית במובנים עמוקים מאוד. הצלחה יש לה משמעות אדירה מבחינת משמעות החיים, וכישלון יש לו (בפוטנציה) משמעות אדירה של התרסקות. לא דין היזם כדין השכיר.

גם הפוטנציאל הכלכלי הוא הרבה מעבר לכסף. כי סטארטאם שמצליח זה לא אומר רק בית עם שלוש קומות (מי לעזאזל צריך את זה?), אלא בעיקר שאחר כך כל בני המשפחה יכולים להגשים את עצמם ללא דאגה כלכלית - אולי באמנות, אולי בבישול, אולי במסע חלומות, לך תדע.

בקיצור, יש הרבה על כף המאזניים.

מנגד, יש לא פחות בצד שלה של המאזניים. משמעות החיים שלה, השורשים שלה, המרכזיות שלה במשפחה. כל אלו לא נעלמו ממני.

אני רק אומר: בואי לא נקטין את מה שעומד על כף המאזניים, משני הצדדים.

 

[מפלצת או ילדה]

הצד שלו

לא זקוק לסינגור למיטב הבנתי. זה יהיה נורא פמיניסטי ושורף חזיות, ובלה בלה בלה, ותקפצו לי, אבל למרות התפקיד ותחום העיסוק המכובד וכל ההתקדמות האישית של הפונה,
רואים בעין לא מזוינת איך עמוק בפנים המשוואה הזאת 'שצריך לפרגן לבעל את ההתקדמות כי זה לטובת כולם' <הסוציאליזציה הארורה> כל כך טבועה בה,
ושכל מה שנדרש זה 'רק' שתקריב ותבטל את עצמה <אחרת היא תוקעת ומעכבת אותו>, שבעיני היה יותר חשוב וחיוני לתת את המשקל הסגולי הראוי לצד שלה במשוואה,
ואת הלגיטימיות לרצות גם לעצמה את 'משמעות החיים שלה, השורשים שלה, המרכזיות שלה במשפחה'.

 

[I C E M A N 7]

כל דבר מלחמת מינים

באף אחד כאן לא טבועה "הסוציאליזציה הארורה" שהיא אמורה להקריב ולבטל את עצמה. לא אצל הכותבת ולא אצל המגיבים.
כולם דיברו על סיטואציה מורכבת עד בלתי אפשרית, שהייתה כזו גם אם היה מדובר בהיפוך מגדרים.

הכול בראש שלך.
שווה לשקול איזה ג'וינט קטן שיעשה סדר.

 

[מפלצת או ילדה]

באמת?

כל הפוסט הזה נולד מהמקום הזה של 'רגשי אשם' שהיא חווה על ש"אני מרגישה שהרצון הזה שלי,מעכב את ההתפתחות של בעלי,מעכב את החברה",
ומהמחירים הרגשיים שהיא מתחילה לשלם במטבעות של אהבה בגלל שהיא לא מוכנה לבטל את עצמה למענו. היא לגמרי מצופה על-ידו לוותר על עצמה ועל כל מה שהשיגה ברמה האישית למען התקדמותו, והוא
לוחץ עליה דרך דוגמאות של נשים שביטלו את עצמן בשביל פחות מזה, ואילו הוא מציע כאן חבילה הרבה יותר 'מפנקת' והיא הבעייתית והלא בסדר לא בולעת את הפתיון

.

היא בקונפליקט כי הצרכים שלה ושל הילדים שלה הם אמנם קיימים <תודה לאל>, אך מורגש שהם משניים לצרכים הנעלים שלו בתפיסתה.
אילו הייתה חווה את עצמה בשיוויון אליו, המצב הזה של 'הלו, חבר, אבל גם אני כאן, וההתפתחות שלך לגמרי דופקת את שלי' לא היה בבחינת קונפליקט אלא עמדה מוצקה במשא ומתן.

שווה לשקול הפסקות בג'וינט, זה דופק'ך את כושר הניתוח.

 

[I C E M A N 7]

את טועה גם עם ראש צלול

'רגשי האשם' לא מגיעים מהמחויבות שלה להקריב למען הבעל או למען הגבר, אלא מהמחויבות שלה להקריב למען מטפס ההרים (הקרדיט ליוסי) אליו בחרה להינשא.
ובנוסף, 'רגשי האשם' האלה הם תולדה של המציאות כרגע.
כרגע, בפועל הם נמצאים בצד שלה - הם בארץ.
אם הנסיבות ישתנו, הם יעברו לאמריקה והכותבת תהיה אומללה כפי שהיא משערת, 'רגשי האשם' האלה יעברו אליו.

זה שהוא משתמש בנשים שביטלו עצמן למען דוקטורט של חבריו משתווה לשימוש שלה בחוויות שלה מאמריקה מגיל 11.
זה רק הנשק, לא המהות.

 

[מפלצת או ילדה]

גם הניגוחים האלה

המתיימרים להנמיך או להעליב כשאתה מרגיש שידך לא על העליונה הם תולדה של סוציאליזציה ארורה

<אם כי לאחרונה אני מתחילה לחשוב שאולי זה בכל זאת גם גנטי ולא רק סביבתי/תרבותי

>.

המציאות שלה כרגע <כפי שהיא מוקרנת על ידי האדון> היא לא נשק, היא האמא של המהות - היא מתומסרת על-ידו שהיא 'מעכבת' את הגבר שלה מלהתפתח = להצליח בפרנסה = להיות בן זונה של גבר גבר בסירובה להתבטל כאישה עצמאית בעלת סטטוס ולהפוך לנספח ועזר כנגדו בניכר למען הצלחתו <תמצא לא תמצא את עצמה זה לא ממש רלוונטי עבורו>. אם אין בזה דריסת רגלה הגסה של סוציאליזציה, למה ההתפתחות המקצועית שלה פחות חשובה משלו, אצלו וגם למרבה הצער אצלה?

בפועל הם לא 'נמצאים כרגע בצד שלה', אלא במאזן האיימה שהושג והתקבע, בו היא מממשת את עצמה ובתמורה מביאה משכורת רלוונטית הביתה. אבל עכשיו, דרך העז הזו שנכנסה, נחשפים הרבדים העמוקים יותר
של היחסים ושל יחסי הכוחות ביניהם, ואליבה דה בעלה, המימוש העצמי שלה וכל החרטה הפסיכולוגיסטי הם כלל לא המשוואת השיקולים שלו במעבר, והם הם הנשק כהגדרתך 'להכשיל' את המהלך, כי גם כשהיא מה שהיא, מצליחה ובלה בלה בלה, מבחינתו היא עדיין רק פועלת במפעל חייו. ואם הוא מבטל כלכלית את הצורך בעבודה שלה/תרומה שלה לכלכלת המשפחה, לא ברור לו מה העניין

.

ואם זו לא הסכֱמה המוטבעת עמוק עמוק בתודעה הזכרית של 'אני מפרנס' לעומת 'את חדרנית/סדרנית/מינקת/ טוב לכי תעבדי - גם זה מביא כסף הביתה' אז אני לא יודעת מה כן.