אחד הדברים הקשים ביותר
הלבוש, על כל שכבותיו, הוא מהדברים שקשים לי ביותר בצורת החיים הנוכחית.
כן, כנראה יותר מההשקפה והרבה ציווים אחרים ואפילו יכול להיות שיותר מהצורך במימוש.
אני חושבת לעצמי, אם הייתי יכולה לממש את עצמי בכיוון שאני רוצה ובעד זה להקריב את הלבוש, יכול להיות שהייתי מעדיפה את הלבוש על פני המימוש העצמי.
ואולי כי הלבוש, זה אחד מהסמלים של כפיה ואי חירות בסיסית.
ורק לחשוב על כל הדברים המיותרים שאני עוטה על גופי ביום קיץ, גורם לי לתסכול מטורף.
אני הולכת ברחוב ואני רואה נשים שוחות בתוך בגדים נוראיים, פיאת קש לראשם, ומצחם מגיר ורטוב.
ואני רק חושבת מה קורה עם הגרביונים אני מרחמת עליהן.
כאחת שמתלבשת יחסית מודרני, אני אפילו לא הולכת עם גרביים, אבל הפיאה, והחולצה...
אכן, גם נשים לא דתיות סובלות מהקיץ, אבל אין להשוות גופיה ומכנס קצר ומאוורר, או חצאית מאווררת, לכל השכבות שאנחנו נאלצות להלביש עלינו.
אבל את יודעת, בגיהנום יותר חם. אוי, מה זה חם, שורף!
בכל אופן,
מה שיש לי להציע לך, המעט שבמעט, שהוא לא כל כך מעט, זה לפחות בבית, להתלבש כמו כל אשה מערבית אחרת.
אני בבית ללא כיסוי ראש, עם מכנסון וגופיה בימי הקיץ.
בעלי נאלץ לבלוע את זה.
אמנם בזמן שאנחנו "אסורים" אני מתחשבת בו ומתלבשת עם מכנס ארוך וחולצה עם שרוול ארוך, אבל מתי שלא- חופשי לגמרי.
זה הבדל של שמים וארץ מחלוק שנצמד אלייך, וכיסוי שמעיק עלייך.
ועוד דבר,
כשאת הולכת ברחוב, ומשתגעת, הביטי מימינך, את רואה את החסיד שהולך עם-
גופיה, ציצית, חולצה מאקרילן או פוליאסטר, ווסט, ומעיל ארוך, מכנס מחמם, ונעליים כבדות,
ותנוחמי.
