בעיה ושאלה
יש לי בעיה: (ככה מתחילים כל פניה לייעוץ, לא?) אני חיה עם מישהו שלטעמי צורך יותר מדי פורנו. אני יכולה להגיד שגם אובייקטיבית יש לו אוסף פורנו מכובד ביותר שלא יבייש ספריה ציבורית, אבל זה לא רלבנטי להתלבטויות שלי. הבעיה האמיתית שלי היא, שכשאני באה להיעזר באחיותיי הנשים שמבינות לליבי, הן לרוב אוטומטית עונות משהו כמו: איכס... איך הוא יכול??? מצד שני, כשאני פונה לחובבי פסיכולוגיה, מייד הם ממהרים לברר מה מקור הסלידה הגדולה שאני מגלה כלפי הפורנו. או למה אני לא יוצאת מהקשר אם בעצם רע לי. עכשיו: אני יודעת שלקבל אותו (את הבחור) משמע לקבל את הטוב והרע שבו. הפורנו למשל זה חלק מהרע. אבל יש בו גם טוב (בבחור). מצד שני, אני יודעת גם שלקבל אותו משמע לקבל את עצמי, כשאני איתו. והפורנו מפריע לי לקבל את עצמי איתו. לא משנה כמה הוא או בחורים אחרים יסבירו לי שנשות הפורנו לא מהוות לי מתחרות אמיתיות בעיניו... או שהפונקציה שהפורנו ממלא היא לא הפונקציה שאני ממלאת... ועוד הסברים בלתי מספקים כאלה. עכשיו יש גם כאלה שיגידו שכל עוד מה שמפריע לי לא לוקח כלום ממה שטוב לי (כלומר הפורנו לא גורע מהמין) אז אין לי זכות מוסרית לדרוש ממנו כלום או לבקש שיוותר על משהו. מצד שני, אם משהו מפריע לי, ועצם ההפרעה גורעת מהטוב, איזו זכות יש לו להמשיך לייצר את ההפרעה? כלומר למי מאיתנו יש זכות יותר לגיטימית? לו להמשיך לצרוך פורנו בכמויות הנוכחיות, או לי לקבל קצת נחת בכך שיוריד בכמויות/ בצריכה או שיפסיק לגמרי? ברור לי שזה עניין הרבה יותר רחב מסתם גבר אחד בישראל שצורך פורנו. זה מראה על תרבות שלמה שנמצאת בניוון מוסרי. אה ובעניין המוסרי והניוון - יום אחד באוטובוס עלה לי בראש שחברה שמתעסקת עיסוק יתר באסטתיקה היא חברה מנוונת. כלומר מנוונת מוסרית. ונזכרתי שלפי אפלטון (אם אני לא טועה) אסתטיקה ה י א מוסר, ולא הצלחתי להזכר מי טוען להיפך. אולי קירקגור?
יש לי בעיה: (ככה מתחילים כל פניה לייעוץ, לא?) אני חיה עם מישהו שלטעמי צורך יותר מדי פורנו. אני יכולה להגיד שגם אובייקטיבית יש לו אוסף פורנו מכובד ביותר שלא יבייש ספריה ציבורית, אבל זה לא רלבנטי להתלבטויות שלי. הבעיה האמיתית שלי היא, שכשאני באה להיעזר באחיותיי הנשים שמבינות לליבי, הן לרוב אוטומטית עונות משהו כמו: איכס... איך הוא יכול??? מצד שני, כשאני פונה לחובבי פסיכולוגיה, מייד הם ממהרים לברר מה מקור הסלידה הגדולה שאני מגלה כלפי הפורנו. או למה אני לא יוצאת מהקשר אם בעצם רע לי. עכשיו: אני יודעת שלקבל אותו (את הבחור) משמע לקבל את הטוב והרע שבו. הפורנו למשל זה חלק מהרע. אבל יש בו גם טוב (בבחור). מצד שני, אני יודעת גם שלקבל אותו משמע לקבל את עצמי, כשאני איתו. והפורנו מפריע לי לקבל את עצמי איתו. לא משנה כמה הוא או בחורים אחרים יסבירו לי שנשות הפורנו לא מהוות לי מתחרות אמיתיות בעיניו... או שהפונקציה שהפורנו ממלא היא לא הפונקציה שאני ממלאת... ועוד הסברים בלתי מספקים כאלה. עכשיו יש גם כאלה שיגידו שכל עוד מה שמפריע לי לא לוקח כלום ממה שטוב לי (כלומר הפורנו לא גורע מהמין) אז אין לי זכות מוסרית לדרוש ממנו כלום או לבקש שיוותר על משהו. מצד שני, אם משהו מפריע לי, ועצם ההפרעה גורעת מהטוב, איזו זכות יש לו להמשיך לייצר את ההפרעה? כלומר למי מאיתנו יש זכות יותר לגיטימית? לו להמשיך לצרוך פורנו בכמויות הנוכחיות, או לי לקבל קצת נחת בכך שיוריד בכמויות/ בצריכה או שיפסיק לגמרי? ברור לי שזה עניין הרבה יותר רחב מסתם גבר אחד בישראל שצורך פורנו. זה מראה על תרבות שלמה שנמצאת בניוון מוסרי. אה ובעניין המוסרי והניוון - יום אחד באוטובוס עלה לי בראש שחברה שמתעסקת עיסוק יתר באסטתיקה היא חברה מנוונת. כלומר מנוונת מוסרית. ונזכרתי שלפי אפלטון (אם אני לא טועה) אסתטיקה ה י א מוסר, ולא הצלחתי להזכר מי טוען להיפך. אולי קירקגור?