בעיה דחופה.
בזמן האחרון, ואני מדברת על טווח של שנים, אבדה לי איכשהו שמחת החיים. אין לי מושג איך בדיוק, אבל פתאום זה קרה. אני מוצאת את עצמי לא מרוצה בשום מקום, מחפשת את עצמי. כשאני מרגישה לא שייכת במקום אחד, אני אומרת לסובבים, על רקע אי השתלבותי שבמקום ב' הרבה יותר טוב לי, אבל כשאני במקום ב' רע לי גם ומחשבותיי נודדות. אין לי מושג ממתי התחיל לי המחסום הזה, אבל איפושהו בזמן האחרון נסגרתי. חזרתי מבילוי כרגע, ורשמתי לפניי את הדברים שעשיתי היום שם, שקשורים למחסום הרגשי-נפשי הזה. אני מראה חוסר עניין, ריחוק וקור. שילוב ידיים, מיעוט הקשבה, חוסר התלהבות.(הם אפילו מסתלבטות עליי, שנראה שאני לא שם בכלל). כשיש הקשבה היא מאולצת ומנומסת, ויש ריחוף. אני כמעט לא מדברת על חוויות ואין לי מה לספר. רב הדברים שאני אומרת הן עובדות יבשות, ומהדברים שאני אומרת רואים שלא היו לי מספיק חוויות בחיים. כאילו אני מסכמת על אחרים, ופחות מדברת על עצמי, כי אולי אין מה לספר, זה לא מעניין. מעולם לא עשיתי משהו משוגע וכאילו דילגתי על גיל ההתבגרות.זה כאילו יש לי חוסק סיפוק מהמצב החברתי שלי, כי אני יודעת שיכלתי להשיג טוב יותר מבחינת חברה, אבל מצד שני אני לא כזה יצור חברתי, וקשה לי לשמור על קשר או להתקרב לאנשים, מעבר לפעם אחת נפלאה. קשה לי ליצור קשרים. אז אולי מה שיש, זה גם טוב. אם אני כזאת סגורה ולא משוחררת עם החברות שלי, מה יהיה באופן כללי? הבעי אצלי היא שקל לי במילים, אבל העולם הרגשי חוויתי הבעתי שלי בקרשים. למה המחסום הזה? כבר אין לי מושג, זה נראה ארוך כמו נצח וכמעט נראה שזה תמיד היה איתי.
בזמן האחרון, ואני מדברת על טווח של שנים, אבדה לי איכשהו שמחת החיים. אין לי מושג איך בדיוק, אבל פתאום זה קרה. אני מוצאת את עצמי לא מרוצה בשום מקום, מחפשת את עצמי. כשאני מרגישה לא שייכת במקום אחד, אני אומרת לסובבים, על רקע אי השתלבותי שבמקום ב' הרבה יותר טוב לי, אבל כשאני במקום ב' רע לי גם ומחשבותיי נודדות. אין לי מושג ממתי התחיל לי המחסום הזה, אבל איפושהו בזמן האחרון נסגרתי. חזרתי מבילוי כרגע, ורשמתי לפניי את הדברים שעשיתי היום שם, שקשורים למחסום הרגשי-נפשי הזה. אני מראה חוסר עניין, ריחוק וקור. שילוב ידיים, מיעוט הקשבה, חוסר התלהבות.(הם אפילו מסתלבטות עליי, שנראה שאני לא שם בכלל). כשיש הקשבה היא מאולצת ומנומסת, ויש ריחוף. אני כמעט לא מדברת על חוויות ואין לי מה לספר. רב הדברים שאני אומרת הן עובדות יבשות, ומהדברים שאני אומרת רואים שלא היו לי מספיק חוויות בחיים. כאילו אני מסכמת על אחרים, ופחות מדברת על עצמי, כי אולי אין מה לספר, זה לא מעניין. מעולם לא עשיתי משהו משוגע וכאילו דילגתי על גיל ההתבגרות.זה כאילו יש לי חוסק סיפוק מהמצב החברתי שלי, כי אני יודעת שיכלתי להשיג טוב יותר מבחינת חברה, אבל מצד שני אני לא כזה יצור חברתי, וקשה לי לשמור על קשר או להתקרב לאנשים, מעבר לפעם אחת נפלאה. קשה לי ליצור קשרים. אז אולי מה שיש, זה גם טוב. אם אני כזאת סגורה ולא משוחררת עם החברות שלי, מה יהיה באופן כללי? הבעי אצלי היא שקל לי במילים, אבל העולם הרגשי חוויתי הבעתי שלי בקרשים. למה המחסום הזה? כבר אין לי מושג, זה נראה ארוך כמו נצח וכמעט נראה שזה תמיד היה איתי.