בעיה בעייתית

[peachy]

בעיה בעייתית ../images/Emo14.gif

לפני הכל, וידוי קטן.. לא ממזמן נכנסתי לפה בשם "אורחת שרוצה להיות פורחת" ולא יכולתי שלא להבחין בכך שאתם פשוט מדהימים

ובגלל שכ"כ עזרתם לי פעם שעברה, חשבתי שאולי גם עכשיו.. זה עניין שטחנתי די הרבה בכל מיני פורומים ומקומות ומשום מה זה כל הזמן חוזר אלי שוב ושוב ושוב אמא שלי אף פעם לא חיבקה אותי, גם אבא לא. את אבא הבנתי, כי הוא דתי והכל, והוא הראה לי אהבה בדרכים אחרות. את אמא שלי היה קשה לי להבין.. למה לעזאזל לא לחבק ילדה קטנה??? מההתנהגות של אמא שלי הסקתי אל הכלל, חשבתי שאף אחד לא ירצה לחבק אותי, ושמי בכלל ירצה להתקרב אלי? תמיד חשבתי שמשהו מאוד רקוב בי, אם אמא שלי לא מחבקת אותי. בשנתיים האחרונות, אמרו לי שזאת לא אשמתי, שהבעיה היא אצל אמא שלי שלא מסוגלת לתת חיבוק. היא אף פעם לא חיבקה את שני אחיי ואחותי. בחודש האחרון אח שלי היה בבית חולים (לצורך ניתוח) והייתי בהלם שהיא אפילו לא החזיקה לו את היד. נראה פשוט שהיא לא הייתה מסוגלת. שלשום בדרך הביתה, הלכתי ובכיתי לעצמי, איך הייתם מרגישים אם אמא שלכם לא הייתה מחבקת אתכם לאורך כל חייכם? וככל הנראה גם לא תחבק.. כל כך כאב לי וכל כך ניסיתי להסתיר את הדמעות שזלגו בשצף.. חשבתי שאולי תוכלו לתת לי הצעות איך להתגבר

תודה מראש

 

[מיטללל]

אני לא ממש יודעת..

אני זוכרת גם את ההודעה הקודמת שלך.. אז לא הגבתי כי לא ידעתי מה אני יכולה להגיד. גם הפעם אני לא ממש יודעת. אני רק רוצה לתת לך מין

וירטאולי שכזה, שאולי לא מחמם, אבל הוא באמת בא מכל הלב. אני חושבת שאת כבר בחצי הדרך. כלומר את סוף סוף מבינה שבך אין שום דבר פגום והבעייה הייתה אצל אמא שלך. ואת יודעת שאת ראויה ואת עוד תזכי להרבה אהבה וחיבה. אז לא צריך להסתיר. ומותיר להוריד דמעות ומותר לדבר על הכאב. ובאמת היית ראויה להרבה יותר, היית ראויה לאבא שיודעת לאהוב, היית ראויה למשפחה חמה, למשפחה תומכת. לילדה הזאת היה מגיע יותר. אבל את כבר לא ילדה. ועכשיו את צריכה להתחיל לפעול בשביל האושר שלך. לנסות להשלים עם העבר (אותו את לא יכולה לשנות) ולחשוב איך את מסדרת לך עתיד יותר טוב. ללמוד להכיר ולאהוב את עצמך. ללמוד מה את אוהבת לעשות? ללמוד מה חשוב לך? מה מעניין אותך ללמוד? איפה את רואה את עצמך עובדת עוד כמה שנים? לתת לאנשים להתקרב אליך!!! מתגברים לאט לאט. בעזרת חברים. הצלקות לצערי ישארו תמיד באיזשהו מקום. אבל את תתגברי. אם תשני את ההווה. אם תסתכלי לעתיד. ויהיה טוב עוד

מיטל

 

[shellyland]

קודם כל

אני רוצה להגיד שרמת המודעות שלך למה שקורה מדהימה בעיניי. זו כבר התחלה מצויינת וחצי הדרך לפתרון הבעייה. עצם זה שנפטרת ממערכת ההאשמה העצמית ואת מבינה שמשהו אצל אמא שלך לא בסדר זה אומר שאת יודעת לאן להפנות את האצבע המאשימה - וזה חשוב. מה עושים? אני מניחה שמנסים ליצור לעצמך חוויות מתקנות. לקבל חיבוקים מכל מי שרק אפשר וכמה שרק אפשר. נכון ששום דבר לא ישווה לעולם לחיבוק של אמא, אבל הצורך במגע חם, בטוח ומגונן נמצא אצלנו תמיד וצריך למלא אותו מאיפה שאפשר. אבל אני רוצה לקחת אותך עוד צעד קדימה: אני מרשה לעצמי שאם לא חיבקו אותך אז יש עוד כמה דברים שלא נתנו לך ובטח היו חסרים. בטחון? חום? הערכה? הכלה? לא יודעת... אני חושבת שכדאי שתמשיכי עם בדק הבית שאת עושה לעצמך ותנסי לראות מה החסכים שהיו לך כילדה ואיך הם משפיעים עליך היום. נסי להבין אילו מההתנהגויות של היום מושפעות מדברים שנמנעו ממך כילדה. כמו שאמרתי - עצם ההבנה היא כבר חצי הדרך לפתרון ויצירת חוויות מתקנות יכולה לפעמים להועיל. אם את מרגישה שעדיין יש אצלך מקומות פגועים שאת לא מצליחה לשקם אותם או ללמוד לחיות איתם בהרמוניה ואהבה, הייתי ממליצה לך לשקול טיפול פסיכולוגי.

 

[הייזל]

אני מסכימה עם שלילנד

לכי לטיפול פסיכולגי. זה יעזור להתמודד עם הדברים האלו. אנשים במצבים כמו שלך מתקשים לקבל מגע של אנשים אחרים(בפירוש לא באשמתם). זה דורש הרבה עבודה וטיפול פסיכולוגי יכול להקל מאד על התהליך.

 

[nutmeg]

Peachy

על מה בדיוק את רוצה להתגבר??? על האכזבה שיש לך אמא כזו? יש לך את כל הלגיטימציה להיות מאוכזבת, כואבת כועסת. זה שמרגישים ונותנים לגיטימציה לכל מיני רגשות "שליליים" לא שם אותך במקום "לא בסדר". נהפוך הוא. להתגבר" אין פירושו "לא להרגיש" אלא "כן להרגיש" ובכל זאת להיות יכולה לעבור הלאה ולחיות את חייך. מה לעשות? ב ד י ו ק מה שאת עושה כבר. מעבדת את רגשותייך ונותנת מקום ולגיטימציה לכל טווח הרגשות. מה עוד לעשות? להיות עם חושים מחודדים לגבי מערכות היחסים שלך. תדאגי תמיד להיות במערכת יחסים שתתן לך מה שאת צריכה: חיבוק, חום, אהבה, חיבה, קבלה, הכלה... ככה עושים תיקון.

 

[dana2909]

מסכימה ..

ורוצה להוסיף, שאני מניחה שבגיל כלשהו, אנחנו צריכים לקבל שההורים שלנו הם לא ה'כל-יכולים'. גם להם יש פאקים, והם לא מושלמים.. למרות שהם ההורים שלנו. אני רק יכולה להצטרף לאחרים בהצעתם לתקן את מה שקרה בכך שתדאגי שבמערכות היחסים עם האנשים שקרובים אליך יהיו חיבוקים וחום. ואת הבת שלך.. את כבר תדעי לחבק..

 

[גנגי]

אם זה מעודד

(נזכרתי בגלל התגובה של דנה) אני מכירה מישהו שמעולם, אבל מעולם לא קיבל חיבוק מהוריו, ולא שום סוג אחר של מגע (אפילו לא מכות.... רק שירגיש איך היד של אמא או אבא מרגישה...

), שלא לדבר על נשיקה או משהו מפיץ חום-אנושי מעין זה. הילד גדל להיות איש, ותיקן את עצמו בכל דרך אפשרית (דיבר עם אנשים, עבר טיפול, למד פסיכולוגיה, התחתן וצנח היישר לזרועותיה המחבקות של משפחה שמתקשרת בעיקר דרך מגע ומפיצה חום כמו תנורים להגברת הגשם), וכיום יש לו ילדים משלו, שהוא יודע לתת להם את כל החום האנושי שבעולם, ילדים שהוא מחבק ומלטף ומנשק, ילדים שגדלים שלמים ומאושרים ונותנים בחזרה לאבא שלהם את כל מה שלא היה לו בילדותו: תחושה שהוא נאהב. לאנשים כמוך, שמודעים לגודל ההחמצה ושלא נעשים אטומים-רגשית, יש הרבה-הרבה תקווה. היי חזקה. ליבי איתך.

 

[zimes]

אוח! איזו תיבת פנדורה!

אם יהיה לי כח, אני אכתוב לך את הסיפור שלי.

 

[peachy]

אם אני לא מעיקה עליכם..

תודה לכווולכם.. מיטללל

shellyland

הייזל

nutmeg

dana2909

גנגי

ו-zimes אני מחכה לסיפור שלך

אה.. לפני שאני אגיב לתגובות שלכם, רק רציתי להוסיף כמה דברים לרקע כללי.. זה בסדר אם ממש אבל מ-מ-ש נמאס לכם מההודעות שלי טוב, אז את זה שההורים (+אחים ואחות) אף פעם לא חיבקו אותי אתם יודעים בגיל 12 נרשמתי לספריית בית-אריאלה וגמעתי שם בשקיקה כל ספר פסיכולוגיה בנסיון להבין מה לא בסדר בי

הייתי ילדה די חריגה (מהרבה בחינות) למזלי מצאתי עוד מישהי שהיתה כמוני (החברה הכי טובה שלי עד היום) ובאופן כללי די הברזנו משנים ז'-ח' וההורים שלי בכלל לא ידעו מזה - מראה כמה שהיתה להם מעורבות בחיים שלי.. את שנות הבגרות שלי 14-18 העברתי במקום לבנות ב-ל-ב-ד, כמובן ששוב התחברתי עם ה"FREAKS"

ולמרות שהיתה בי המון שמחת חיים החזרה למציאות בבית, גרמה לי לתכנן דרכים למות.. אתם יודעים, מרוב שנראיתי כ"כ כמהה לאהבה, שהייתי הולכת לבתים של חברות שלי, האמהות שלהן חיבקו אותי וזה נראה לי מוווו

זר מיטללל כתבה שהבנתי שבי אין שום דבר פגום, והלוואי זה היה נכון כי בעצם שהייתי באה לתת לאמא שלי חיבוק (וזה היה קורה הרבה שהייתי קטנה) אז היא אמרה לי שאני קרציה וצריכה למצוא חבר או משהו.. (וגם לא חיבקה כמובן

) כל פעם שבא לי לחבק מישהו, אני חושבת: איזה דפוקה אני.. מה יש לי? ו-nutmeg כתבה שיש לי לגיטימציה להיות כואבת וכועסת, באמת? כי בסך הכל היא עשתה הכי טוב שהיא יכלה, והיא סיפקה לי את כל הצרכים החומריים, מה עוד אני יכולה לרצות?? ושוב באה החשיבה למה לעזאזל אני רוצה לחבק? מה לא בסדר בי???? ו-shellyland את ממש קלעת בכך שחוץ מחיבוקים היו עוד דברים שהם לא נתנו לי, שב-2 מילים אפשר להגיד שהורעבתי רגשית.. כי לא היו מילים טובות, חיזוקים, כבוד, הרגשת ביטחון, יציבות, כלווום.. טוב, מה אני יעשה? כנראה ששוב אני מגיעה למצב שאני חושבת שאני לא בסדר.. אני מעריכה אתכם המון על התגובות... באמת תודה מכל ה-

 

[peachy]

זה היה אמור להיות משורשר לתגובות

אם תוכלו "להדביק" את זה חזרה לשרשור

 

[zimes]

שטויות, האנשים הקטנים

שעובדים בשביל אפי ודנה שמחים לעשות עבודה מיותרת.

 

[zimes]

איפה האחים שלך בתמונה?

אותם הוריך כן חיבקו? לי נשמע כאילו הוריך (אמך, בעיקר?) פשוט לא ידעו לחבק (לחבק זה גם פיזית וגם נפשית). יש לזה בטח שורשים במשפחות שלהם (אולי סתם גדלו במשפחה פולנית ממוצעת, ראי למשל, מוצגים בביתן קרירות בתוך המשפחה במוזיאון יד לפולין, ואולי הם עם שק צרות שלא סיפרו לך עליו) אבל זה לא כל כך משנה - את לא צריכה להכיל אותם, את צריכה לשקם קודם כל אותך. כרגע - סביר שיש בך צורך באהבה (חברית, לא דוקא רומנטית). אני חושבת שאילו יכולת להתקרב לאנשים (אפילו בודדים) עד כדי חיבוק (פיזי, וירטואלי, מילולי), זה היה נכנס לאט לאט למאגר עבור הילדה שבך, שרעבה להשלמות חיבוק של שנים.

 

[גנגי]

צימעס מותק - חזרי בך!

אני דווקא גדלתי עם אמא פולנייה ניצולת שואה, והאמא הזאת עד היום חבקנית ונשקנית גדולה, אחת שיודעת להקשיב ולתת חום אינסופי. נורא מרגיז אותי שיצא לפולנים שם של עדה קרה. מאוד לא נכון!

 

[zimes]

אני מופתעת, אך חוזרת בי.

ולו רק כי נמצאה פולניה חבקנית-נשקנית. בעצם - שתיים.

 

[גנגי]

מזכיר לי ש...

לפני שנים אחדות היתה באה אלינו הביתה ילדה אחת, מקסימה כזאת, ילדה סופר-אינטליגנטית ויפהפייה, חברה טובה מאוד של הבת שלי. באחת הפעמים, אחרי ארוחת צהריים, כשהבת שלי עברה לידי והגנבתי לה נשיקה, היא שאלה את הבת שלי: תגידי, אמא שלך מנשקת אותך כל יום? והבת שלי ענתה: אמא שלי מנשקת אותי כל היום! ואני, ששמעתי את השאלה (למרות שנשאלה בשקט-בשקט), כמעט בכיתי...

 

[שירה בלטר]

קודם כל- ../images/Emo24.gif

היות והאנשים המקסימים פה כבר נתנו תשובות מה-זה בונות ומה-זה מחבקות, אוסיף חיוך וחיבוק, ובפעם הראשונה... אומר את שעל ליבי. שלי. החלטתי לפתוח דווקא כאן כי התחושה שלי מאימי קצת דומה, קצת שונה. אימי חיבקה אותי. אפילו נשקה לי. כל יום. אך אחד הדברים שהתחברו אצלי לפני זמן מה- היה שחיבוק- אין לו איזה מן ערך אבסולוטי- יכול להיות חיבוק לוקח, חיבוק נותן, חיבוק-שחושב-שהוא-נותן-אבל-בעצם-לוקח... אין ידיים ארוכות דיין כדי לחבוק את כל החיבוקים שיש. ומה חשוב כשמחבקים אותך? התחושה שלך, לא? אז אצלי משלב מסויים הרגשתי שכל פעם שאימי מחבקת אותי זה כי היא צריכה את זה- בשלב מסויים גיליתי אצלה איזו מן ילדה שמחפשת חום- וזה היה קשה לי. (כן- מתי שמגלים שאמא ואבא הם לא סופרמן. אך גם לא- יותר מכך.) לכך תרמו את חלקם היחס המזלזל-לעיתים של כל המשפחה שלי לאמא. כי כמו כולנו, לעיתים (לפני כן כתבתי בטעות "תמיד" ומחקתי... פרויידיאני משהו!

) היא עושה שטויות. והיא גם אדם שלא יחשוף שיניים אל מול תקיפה- היא תעצום את האוזניים, תקפל את הלב הגדול שמציץ לו מדי פעם, ותיכנס לשבלול- לשינה שהפכה כה רגילה לה, מגיל צעיר מאד. טוב, אוכל להמשיך עד אינסוף... אז הבנתם נכון? ערב טוב שיהיה לכם, אנשים יקרים.