בעיה בהערכה עצמית

[michal@gal]

בעיה בהערכה עצמית

אמנם לא מדובר בגיל הרך, אלא בגיל 8, אבל אין לי מישהו אחר לשאול, ואני סומכת על דעתכן. כבר כמה זמן שאני יודעת שלעדי (בת 8.5) יש בעיה להתחבר, ובמיוחד שהיא מהווה מוקד להתנכלויות מצד מספר בנים בכיתה. היא גם קצת שמנמונת, מה שלא עוזר למצב. בשבוע שעבר היא פתאום התפרצה בבכי בערב, ואמרה שהיא לא שווה שום דבר, היא לא יודעת שום דבר, אין לה חברים, היא לא אוהבת את עצמה וכו`. ניסיתי לחזק אותה, לשפר את הרגשתה, התחלנו יחד דיאטה (לא רצינית, אבל שהיא תרגיש שהיא עושה משהו בשביל עצמה) והיתה הרגשה שהיא מרגישה יותר טוב לגבי עצמה, אבל אתמול זה חזר שוב על עצמו, רק שהפעם אני לא יודעת אם היא באמת 100% התכוונה לזה, או שהיא ראתה שזה ``קלף`` שעובד עלי טוב ולכן היא חוזרת על זה. רעיונות? אני פשוט אובדת עיצות.

 

[rivkaX4]

אנחנו קראנו לה תסמונת הברווזון המכוער

Yahli, now 9.7, was just the same untill last year, This year, she has put on few cm. and did not put on weight so she looks GREAT (tfutfutfu...) and she is still working on her social skills but being in the tsofim has added more than one friend...she still has ``boys problems`` - she is a head taller than the tallest boy in her shichva...but her self asteam has boosted up! it needs time, lots of positive feedbacks from you, and it will be ok. r/

 

[ליאת+]

אין לי ילדה בגיל הזה אבל..

אני עדיין זוכרת מספיק טוב את עצמי בגיל הזה... בכל אופן הייתי מציעה לך לבדוק אם זה קשור איכשהו לחופש הגדול: אם היא בקייטנה או במסגרת אחרת יכול להיות שהיא נחשפה למצב שבו היא צריכה להתקבל במקום שונה מהסביבה הקבועה שלה, לילדים גדולים יותר או לנורמות אחרות, מה שיכול לערער את ביטחונה העצמי. ולחלופין- אם היא לא במסגרת: יכול להיות שמשעמם לה, היא רואה המון טלוויזיה ונחשפת לכל מיני שטויות ששם. בכל מקרה לא הייתי פוטרת את העניין ברצון בתשומת לב כי היא מעלה דברים די קשים. מה שכן, לא הייתי מרגילה אותה לכך שבמקרה של יאוש את נותנת לה את כל הפתרונות (למשל: האם רעיון הדיאטה היה שלך או שלה?) כי אז באמת זה יהפוך למין ``משחק`` (במובן הלא חיובי) שבו היא מתלוננת ואת מגיעה עם מליון הצעות, דבר שבוודאי לא יחזק את ההערכה עצמית שלה.

 

[limori]

אני מבינה לליבה

מאז היותי בגן היתה לי חברה שמנה. והחיים ממש לא קלים, הילדים התנכרו לה יום ולילה, שמנה שמנה וגם המציאו לה כל מיני שמות כי בנוסף להיותה שמנה היא גם הרכיבה משקפיים. כשהגענו לבית הספר אז שוב כולם תחקו עליה. והילדה הזאת היתה מסכנה אמיתית. היא בכתה כל הזמן, ואני זוכרת כשהתחלנו את מסיבות הכיתה בהם הבנים רקדו סלואו עם הבנות היה לה מאד קשה עם הענין. בכל פעם שהיא סיפרה לאמא שלה שצחקו עליה או בכל התפרצות סכי שהיתה לה אמא שלה בכתה יחד איתה ובשלב מסוים היא החליטה להפסיק לשתף את אימה בסיבלה כי היא הרגישה שהיא מדפרסת את אימה. זה הסיפור העצוב והלא מעודד. והנה הסיפור המעודד. הבת של גיסתי היא שמנמונת אמיתית היא בת 6 והילדים לא מפסיקים לצחוק עליה ובטחון עצמי שלה היה בשפל המדרגה. הם ניסו כל מיני דיאטות אבל זה מאד קשה. הם הפנו את ילדתם ליעוץ פסיכולוגי והילדה עברה שינוי מדהים. זה תהליך שלקח המון זמן והמון כסף אבל כדי. הנה כמה רעיונות למה הם עשו. אז קודם כל ערב ערב הם עשו טיול רגלי משפחתי או ברגל או רכיבה על אופניים, הם שינו את התפריט בבית מבלי להגיד לילדה שעושים לה דיאטה. הם שחו 3 פעמים בשבוע ורשמו אותה לחוג טניס.....והופס המשקל התחיל לרדת...... הפסיכולוגית במקביל עבדה איתה על שיפור הבטחון העצמי ואיך להתמודד עם הילדים המציקנים. ובאמת חל שיפור. אני זוכרת שגיסתי ישבה איתה יום יום והקשיבה לכל מה שהילדה סיפרה לה על שמות הגנאי החדשים שממצאים לה ובאמת הלב נקרע. אני מקווה שלא דיפרסתי אותך עם הסיפור הראשון. שיהיה רק טוב לימור

 

[לאה_מ]

אני דוקא לא הייתי הולכת על דיאטה

לפחות לא דיאטה מוצהרת. מה שלימורי כתבה - מעין ``דיאטה מוסווית`` נשמע לי הרבה יותר טוב. אני לא חושבת שזה משפר את ההערכה העצמית של ילדה כשמשדרים לה ``את באמת שמנה, תראי הרבה יותר טוב אם תרזי, כדאי לך לעשות דיאטה``. נראה לי עדיף להתמקד בדברים הטובים והיפים שבה, לתת לה הרבה חיזוקים חיוביים, לעשות ספורט ביחד, להוציא את הממתקים מהבית (אבל בלי לקרוא לזה ``דיאטה`` ובלי לומר או לרמוז לה שהיא צריכה להוריד במשקל). ובעיקר לחזק אותה. אפשר להציע לה כל מיני רעיונות חברתיים (כמו להזמין חברות לישון אצלה וכו`) - ולנסות לתכנן איתה שהדברים האלה יצליחו.

 

[michal@gal]

תודה לכולן על העיצות

אני מקווה שזה ענין זמני, וכמו שאמרה רבקה, עוד שנה זה יעבור. הדיאטה בינתיים היא מינימלית, אבל לדעתי היא גורמת לה להרגשה טובה שהיא עושה משהו בשביל עצמה. יכול להיות שזה התפרץ בגלל הקיטנה שהיא אחרת, ובעיקר בגלל שהיא יותר שעות בבית (כי אני לא עובדת עכשיו, אז היא חוזרת ישר הביתה במקום לצהרון), ולמרות שחשבתי שזה שינוי לטובה, אז כנראה שזה בכל זאת משפיע.

 

[נעה גל]

רגע רגע, גם אני רוצה להגיד משהו

מאתמול אני חושבת על ההודעה שלך ומה לענות, כי גם לי כידוע, אין ילדים בגילאים האלה. אבל, רציתי להגיד שאת צריכה להיות מאוד שמחה וגאה בעצמך על כך, שהילדה שלך באה *אליך* בשעה של מצוקה. והמצוקה שהיא הביעה היא גדולה ומסוג הדברים שילדים בדרך כלל לא מביעים בפני ההורים. ואת צריכה לעודד אותה בענין זה. זה נהדר וזה מעיד על יחסים טובים בינכן. לגבי מה לעשות עם המידע הלא נעים הזה. הוא בעיקר לא נעים כי אם לא היית מלכת הכיתה ביסודי, מן הסתם, את מבינה על מה מדובר.... ובמקרים כאלה צריך לפעול מתוך אמפטיה אבל לא מתוך הזדהות מלאה. האם זה באמת אפשרי? אני לא יודעת אם אני הייתי משתמשת דווקא בדיאטה, אבל זה כבר בינכן ואת יודעת מה טוב לה יותר ממני. מה שכן, אני חושבת שכדאי ביחד איתה למצוא עיסוק גופני שיהיה יחודי לה ושהיא תהיה טובה בו. חשוב שזה יהיה גופני כי המצוקה שהיא מביעה היא בתחום הזה. וחשוב שיהיה יחודי בשביל שתוכל להרגיש ``אני בין היחידים שטובים בזה!``. ויש המון דברים: ג`ודו, הגנה עצמית, טאי צ`י, התעמלות קרקע, רכיבה על סוסים וכו`