4 מאזינים אהובים!!!
תודה על הסבלנות שלכם, על דברי העידוד וגם על מילות הביקורת. שמתי נפשי בכפי כשהחלטתי לסיים עם איימי ווינהאוס, אבל כשאני שמעתי את הביצוע שלה - האחרון שאני מכיר - לשיר הנצחי של קרול קינג פשוט נמסתי. באשר לג'ין וינסנט - הסיפור שלו די עצוב.. יש פרק מרתק עליו באחת הסדרות (נדמה לי שב All you need is love)... ולמושמצים: ליזי הרזה - או שאוהבים את לינוט והגיטרות הכפולות או שלא (אותו סיפור עם 'אפר עצם המשאלות' (Wishbone Ash למי שתהה מה הקשקוש הפילושמי הזה). אני אוהב. מאד!! למעשה זו להקת הרוק הכבד שאני הכי נהנה לשמוע!! השיר שהשמעתי לקוח מהאלבום המוערך ביותר של ההרכב הזה, ולא מעט בגלל השתתפותו של גארי מור כנגן וככותב. הקטע שהשמעתי הוא סוג של הומאג' למחוזות הילדות של שניהם וגם אם הוא נשמע מונוטוני משהו, אני אוהב אותו מאד (ובכלל את האלבום הזה). סטטוס קוו - הבוגי רוק שלהם יכול להוציא אדם מדעתו (שיר אחד או שניים זה נחמד אבל לשמוע אלבום שלם עם אותו המקצב, ובמקרה של הסטאטוס קוו מדובר בקרוב ל 30 אלבומים כאלו!!) אבל שלושה-ארבעה האלבומים הראשונים שלהם הם שילוב נהדר של כשרון, נאיביות נעורים וגם חוצפה. מומלץ בחום גם למתעביהם.. הדוביז... או הדוביז... החבר שדיבר על הצליל של הקונוורטיבל מוכר לכול ותיקי הפורום. לא אומר את שמו רק ארמוז שכינויו לקוח משמה של להקת פולק-רוק מתקדמת בריטית. ארמוז גם שאני אוהב אותו אהבת נפש אולי בגלל שאנחנו חולקים אהבה חסרת פשרות לאותה להקה אבל גם חלוקים לא מעט על להקות אחרות ואולי אפילו על סגנונות אחרים. אחד מהם זה הפאנק (פ רפויה כמובן) האמריקאי, ואגב, הם באמת החוף המערבי אבל סטילי דן - התאום שהופרד בלידתו (וחולק גם נגנים משותפים פה ושם) הם דווקא ניו-יורקים עסלי. מה שאומר שהקונוורטיבל נוסעת Coast to coast. עם הביקורת על הדיוק והסטריליות כביכול אני יכול להסכים אבל אצל שתי הלהקות הללו יש מקצוענות אמיתית בכתיבה ובהפקה ופה ושם - במיוחד עם הניו-יורקים - גם אמירה חברתית או פוליטית חזקה שהופכת את ההאזנה למשהו קצת יותר מאתגר ממה שנדמה לחבר שלי ההוא... ואולי לעוד כמה. ועוד פעם תודה על ההאזנה שלכם בשבילכם היה שווה לרדת לעמק הבננה בחופשת סמסטר ולשדר את התכנית...