מעולם לא הבנתי
את התופעת המוזרה הזו בריקודי עם.לעיתים החברים פשוט שוכחים שבת הזוג ממלאת פונקציה ספציפית מאד, בת זוג לריקודים נטו. אין אני מדבר על זוגות שמערכת היחסים בינהם מורכבת יותר והמבין יבין. נראה כי יש איזו תחושה של רכושנות הדדית , קנאה סמויה וגלויה שלא אופיינית לאנשים שמערכת היחסים בינהם בתבטאת בריקוד.מתברר כי יש גם קושי של גברים ונשים כאחד להיות גמישים בנושאי החלפת בן הזוג.כלומר אשה אלמונית יכולה לשבת ערב שלם בלא לרקוד רק בכדי לא לרקוד אם אדם אחר בגלל פרמטרים כאלה ואחרים. ואני שואל את עצמי? האם הישיבת בצד גוברת על הרצון לרקוד? נכון שאותו אדם בעל עודף משקל קל, מקריח אולי, ואינו עומד בקריטריונים של יופי חיצוני כמו דודי בלסר. אז מה? אולי הוא רקדן מוכשר? אולי אדם נחמד ונעים הליכות? אולי הוא בכלל לא מזיע...? וחוץ מזה זה רק ערב של ריקודים, זה לא מחייב, אין זו חתונה ולא ברית דמים. אחסוך מכם תיאורים קורעי לב על סיכסוכים רבי שנים, סצינות קינאה מטורפות, הוצאת דיבה וכ"ד - חבר'ה, כולה ריקודי עם... מדוע זה לא יכול להיות כמו סלסה? או סוג ריקוד אחר? מדוע לא להיות גמיש יותר, לא להיות מחוייבים לבן זוג אחד (מילה נוראה לדעתי) ולהיות יותר קלילים. מדוע הטאבו הזה בקשיחות לבחירת בן זוג? קחו לכם אויר ותהנו...