בניית גבולות

[ebtat]

בניית גבולות

יש לי ילדה בת חמש ולאחרונה נולדה לי תינוקת - כיום בת חצי שנה הילדה הגדולה לא שומעת בקולי ( זה היה ככה גם לפני התינוקת ) אבל היום חשוב לי מאד לשים לה גבולות ואני גם פחות "מפחדת" מהבעות התיסכול שלה לדוגמא היום אני מבקשת ממנ כבר מ שש לסדר את החדר והיא מושכת את הזמן בהתחלה יש לה רק סיפור לספר לי ואחר כך רק שיר ואח"כ כואבת לה הבוהןוכו וכו עד שאני יוצאת מהכלים ( יש לי פתיל קצר ) ככה גם בבוקר כשהולכים לגן, היא מתלבשת ורוצה להחליף בגדים או שהבגדים שאני מכינה לה ( כן הכנו ביחיד בערב לפני ) לא מתאימים וככה היא מושכת לי את הזמן עד שאני מאבדת סבלנות מה לעשות

 

[אמא שרון]

גבולות או משמעת?

אני יכולה לספר לך קצת מהניסיון שצברתי בשנה האחרונה. באופן כללי מדובר באומנות ההסחות. לילד יש הרבה דברים שמעניין לו לעשות כרגע, אני רוצה להלביש אותו ולצאת, כי הולכים לחברים, אז יש לי שתי אפשרויות: אחת זה להגיד לו שהולכים לחברים וצריך להיתלבש. הוא ילד, הוא חי את הרגע, כרגע הוא משחק וככה הוא רוצה שזה ישאר. משמע עשיתי טעות. האפשרות השניה: אני באה אליו, מתחילה לספר לו סיפור, מושכת אותו מהדבר שהוא היה מרוכז בו קודם ותוך כדי כאילו כלום, הוא כבר לבוש ונעול ובדרך החוצה אני מספרת לו שהולכים לחברים. בעניין לסדר את החדר זה הרבה עניין של להפוך את זה למשחק ולא למשהו של אין ברירה. שמתי לב שכל דבר שהיתנגדתי שעשה או התעקשתי שיעשה, גזל הרבה זמן ובכי. וזה כל כך מיותר, כל מה שצריך זה להבין שהילד ישתף פעולה בכל מה שקשור במשחק או סיפור. השאלה היא מה חשוב לך יותר: שהילדה "תישמע" לך או שתוכלי לגדל ילדים בלי לצאת מדעתך. ואני בכלל לא מדברת על לאבד נוכחות הורית, אני בהחלט אומרת שהילדה תעשה את מה שצריך כרגע לעשות, אבל לא בהכרח "כי אמרת לה". האם בסוף מכל מה שאמרתי נוצרים גבולות? את זה אני אשאיר למומחים, בשבילי זה עובד.

 

[נעה גל]

אני מסכימה מאוד עם האבחנה שעשית,

אמא שרון - בהחלט מדובר במשמעת ולא בגבולות. ול-ebtat יש לי בשורה טובה ובשורה פחות טובה. הבשורה הטובה היא, שגבולות לא צריך לבנות. הם קיימים שם. אם תחשבי היטב תגלי שתמיד היו דברים שלא הסכמת שהיא תעשה והיא באמת לא עושה (לעומת, לדוגמא ילדים של חברים). הבשורה הפחות טובה היא, שמשמעת אפשר להשיג בשתי דרכים: 1. כוח. זו השיטה שאת מנסה עכשיו, אם הצלחתי להבין נכון את ההודעה שלך. את מנסה להכריח אותה לעשות משהו בזמן שאת רוצה שהיא תעשה אותו. השיטה הזו עובדת כל עוד הילד לא מתנגד, או שמצליחים לשבור אותו. שלך - כנראה מהסוג הבריא והמתנגד של הילדים

. 2. משא ומתן. אני ממליצה לך בחום ובמהירות לקרוא את "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו" מאת אדל פייבר ואליין מייזליש בהוצאת לייף סנטר. ואת הספר "הורות יעילה" של ד"ר תומאס גורדון בהוצאת ספרים "יבנה". שני הספרים האלה דגולים באותה שיטה - הקשבה אמיתית לילדים. מתברר שכשמקשיבים להם הם גם מקשיבים להורים (ממש כמו ביחסים בין מבוגרים

). החסרון של הספרים - הם כתובים בסגנון אמריקאי של מתכונים לחיי האושר היתרונות - הם פרקטיים באופן מדהים והשיטה שלהם בפירוש עובדת ועובדת מעולה. אני באופן אישי מעדיפה את "הורות יעילה" כי הוא טיפה יותר לעומק (לא יותר מדי כמובן

) מ "איך לדבר..". אני חושבת שקריאת הספרים תעזור לך לשנות את הגישה שלך כלפי הבת שלך, תאפשר לך להבין מה מניע אותה, ואיפה הטעויות שלך באופן שבו את מדברת אליה. ודבר אחרון, הילדה שלך תקשיב לך (בתנאי שתקשיבי לה גם).

 

[אפרתש]

פרדוקס המשמעת

צפיתי היום בתוכנית של הBBC על "גיל שנתיים הנורא". (היא היתה לפני כמה ימים, הקלטתי אותה). ואמרו שם משהו שנשמע כפרדוקס - הציגו כמה הורים שלכולם בעיה משותפת - ילדים פרועים. הגישה של אנשי התוכנית היתה שכמה שיתנו לילדים יותר עצמאות, הילדים יהיו יותר "טובים". הפלא ופלא - זה עבד. היה שם זוג תאומים עם הורים אובדי עצות. ביקשו עזרה בנושא אוכל. הראו איך הילדים משתוללים, זורקים אוכל על השולחן, רק לא אוכלים. ליועצת שבאה אליהם היתה תשובה פשוטה - לשאול אותם מה הם רוצים, ולתת להם להחליט מה הם אוכלים. השינוי היה מדהים. כמעט לא דיברו על "גבולות". וגם כשדיברו עליהם, זה לא היה בצורת "הטלת משמעת", אלא - להסיח את תשומת לב הילד כשהוא עושה משהו אסור.

 

[עירית ל]

לא כל כך קשור לדיון

אבל שמת לב לקישור (המופרך!) שהם ניסוי לעשות בין משמעת ואינטיליגנציה. וגם הפרשנות שלהם למשמעת לא מתאימה לפרשנות שלי. ולגבי התאומים (החמודים להפליא שתוארו באיזשהוא שלב כמלאכי חבלה), המליצו גם לאכול איתם בצוותא ולהפסיק להאכיל אותם. כן, ההורים עדיין האכילו אותם בגיל שנתיים. כך שלתקן את הקלקולים שם הייתה כנראה מלאכה די קלה.

 

[לאה_מ]

אני מסכימה עם קודמותי.

ורציתי להוסיף, שלפעמים אנחנו מצפים מילדינו לדברים שאני לא בטוחה שהיינו מצפים אפילו מעצמנו. גם לי לפעמים לא בא לסדר את הבית. אפילו אם הוא מבולגן. ואפילו אם אני בעצמי בילגנתי אותו. אבל אמא שלי (או כל אחד אחר, לצורך העניין) לא אומרת לי לסדר דוקא עכשיו, אז אני אדחה את הסידור עד שיתחשק לי או עד שלא תהייה לי ברירה. אני פשוט לא צריכה לתרץ תרוצים לאף אחד, ולכן אני לא צריכה לספר סיפור או לומר שכואבת לי הבהן בזמן שאין לי חשק לסדר. אגב, אישית, כמעט אף פעם אין לי חשק לסדר, ומאד עוזר לי אם מישהו מסדר יחד איתי. לכן אני בדרך כלל "מתניעה" את הילדים בכך שאני מתחילה לסדר איתם. אחר כך הם כבר יודעים להתארגן לבד עם ההמשך. אם תחשבי על זה - הבת שלך לא "מושכת לך את הזמן". היא מושכת אותו לעצמה. אני מבינה שבבוקר לא נוח לך להמתין לה כי את ודאי ממהרת לעבודה, אבל האם היא יודעת את זה? האם ניסית לעשות איתה שיחה ולהסביר לה מדוע את קצרת סבלנות בבוקר ולנסות לבדוק עמה מה היא חושבת שניתן לעשות על מנת לייעל את הבקרים שלכן? אני משערת ששיחה כזו, שתתנהל באווירה נעימה ורגועה (והרשי לי להציע לך להכין מראש עט ונייר כדי לרשום את הרעיונות) תהיה מאד מועילה עבור שתיכן.