ו ו ט ר ש י פ
New member
בנות...
קרה לכן שכתבתן מכתב לחבר? לא מכתב כזה שתמסרו לו ביד... אלא מכתב כזה באמת לשפוך הכל, לטוב או לרע. אני מצטרפת לסינגליות של הפורום
והחיוך הזה לא ממש אמיתי... יום שבת דיברתנו, והכל הרגיש כאילו זה באמת נגמר הפעם. הוא אמר לי "קחי דברים בקלות מאמי", אבל איך לוקחים משהו בקלות אחרי שכבר מתחילים לפתח רגשות? ולהתאהב. אמרתי שלוקחים בקלות דברים שהם שמובנים מאליו. וכנראה שזה מה שהייתי בשבילו. כי כבר שבוע שלם שלא דיברנו. כתבתי לו מכתב, ואני מעוניינת לשתף. (מאוד ארוך, קצת מדכא, אבל נראה לי שבנות יזדהו) דווקא כשרע, כל המוזה יוצאת החוצה...
כואב כשאת נוגעת, אמרת ונגעת. אתה צריך שאני ארפה, אני יודעת. רואה את האופציה להתנתק כברירת מחדל, ובנשימה אחת, וכל הקושי הכרוך בה, אני שואפת אוויר לריאות ופולטת אותו באנחת כאב קלה שמפלחת את הרוגע שלנו. את השלווה. אתה נורא מעצבן אותי ליאור וקשה לי להבין אותך. רוצה זמן ומרחב. אני ועוד רבים יעידו ויקראו לכושי בשמו: ספייס. מה יהיה ליאור? יום וליל של שיחות נפש ארוכות ומתוקות, אולי איזה שתיי דקות חטופות ב-3 בלילה לחרמנות הדדית, עוד 7 דקות בצהריים, כשתתעורר, רק לשאול לשלומך, לדעת שהכל בסדר ושחזרת חיי בריא ושלם מהפעילות. איפה הלילות המשותפים שלנו בהם התעקשת שאני אחבק ואצמד אליך מאחור, "אני מרגיש מוגן" תירצת. אין לי כוח ליאור, אין לי. הבלבול שלך לא מפיח בי תקוות להמשך, נמאס לי להיות טובה ומתחשבת. איפה הצרכים שלי? הצורך שלי בך קיים עוד לפני שנפגשנו, כאילו חיכיתי רק לך. מעצבנת אותי העובדה שאולי הנתק כלל לא מפריע לך, שרק אני מחוברת לנייד 24 שעות ביממה, ישנה איתו מתחת לכרית ולא מצליחה להרדם, חוזרת על ההודעות שלך ותוהה, מה גרם לך להעלם בצורה כזו, שלא סתם אמרת שאני מדהימה, שלא סתם אני גורמת לך להרגיש חיי, שלא סתם אתה מת לקרוע ממני את הבגדים, שלא סתם אתה אומר שאתה מתגעגע. בא לי למחוק את הכל ולא להשאיר זיכרון אחד מתוק ממך, כי זה רק יכאיב. אני בוחרת שלא. אתה מתרחק לי ונופל בחוסר וודאות של עצמך, סוחף אותי אחריך. אתה מרגיש, אני יודעת שאתה מרגיש. מה אתה חושב לעצמך ליאור? שרק אתה מפחד פחד מוות מהתחושה העצומה הזו שממלאת את החלל הריק שלנו בלב? אני כולי רועדת והמומה מהעוצמה של התחושות האלה, ובניגוד אליך, אני לא בורחת. כבר ארבעה ימים שהשקט ביננו עולה על גדותיו, מציף אותי בכאב עמום כזה וחוסר וודאות נסתר. כל קיר כבר ידע יום אחר, כל קיר בחדר שמע ייבוב זהה לקודמו, וכולם חברו יחד לשתיקה שלא הולמת את דמותך. אמרת שאתה יודע שקשה, מתחנן להבנה, חוזר ואומר שאני חשובה ומיוחדת. אם אני הכי טובה שרק יכולת לבקש ולייחל לגבר מדהים שכמותך, אז למה? למה אתה מרפה ומתנתק, למה רוצה זמן לעשות חושבים לבד, אם כולם יודעים שאני האחת בשבילך, שמעולם לא הרגשת בנוח כל כך בחברה של מישהי עד שפגשת בי, שאיתי אתה עושה אהבה ולא מזיין, שבלילה אתה ישן חבוק בין זרועותיי ומרגיש בטוח, שאני אשת שיחה מעולה וחכמה, שאני אינטליגנטית ומתוקה, ובכלל יפה... אז מה עוד יכולת לבקש? רע לי, התקרה הלבנה מסרבת לשתף פעולה, התמיכה הדוממת שלה רק מרעישה לי בראש כאומרת לי להפסיק לבהות בה מבעד לדמעות. אתה לא בריא לי, אני יודעת, ולא מסוגלת לקחת את הרגליים, לקום, וללכת. הראש שלי היה בריא כשהוא נכנס למיטה שלך, לא ידעתי שהיא עדיין חולה עם פצעים שעוד לא הגלידו. "לעדן באהבה, מליאור". אני קוראת את הטוש האדום שצייר את התחושות הקטנות שלך, מיד ידעתי שברגע שאכניס את הדיסק למערכת, אני אשקע באינסוף זכרונות מסופ"שים מהלולים בחברתך, בחיקך, כגוף אחד. זכרונות שלנו. אני יודעת שכשאשמע את את שלמה ארצי, אני אזכור את הבוקר, שמש מעיקה שחודרת מבעד לחלון ותריסים שלא מבצעים את עבודתם, אני אזכור את הגב שלך ואת סימני השינה שחרוטים עליו, אני אזכור את היד שלך שמחפשת אצבעות נשיות לאחוז בהן, ואיך שתוביל אותן מסביבך כאומר "חבקי אותי", ואני נצמדת. אנחנו לא אנשים של בוקר, ומיד נזכרת איך אתה מכסה אותי בפוך בזמן שאתה נעלם לשירותים, חוזר חמוש במברשת שיניים ובוקסר נקי וחדש "יאללה עדן, קומי" אתה מחייך חיוך של קצף לבן ואני תוחבת את האף בתוך השמיכה. אני יודעת שכשאשמע את "אהוב יקר" של רונית שחר, אני אזכר בגיטרה ובכובע צמר, אני אזכור אותך יושב על מיטה מסודרת כל כך, את קולך העמוק שמגיע לטונים נמוכים מאוד שרק מאיצים את הרצון שלי בך והכמיהה שלי כלפיך, אני אזכור איך תניח אותה לצד המיטה ותבוא לחבק אותי. אני אזכור ספה ירוקה ובוקסר שחור, אני אזכור את עצמי פותרת סודקו לצד כוס קפה של בוקר וצלילי גיטרה מאופקת. אתה שר מדהים. כשהדיסק יסתיים, אני יודעת שאני אזכר בשקט של הלילה, ששנינו נשכב על הגב, היד שלך מלטפת את כל גופי ואני מרגישה איך אתה מסתכל עלי בחושך, ושבא לך לרגע לא לחשוב על כלום ולהגיד (כקורא את המחשבות שלי) "לעזאזל איתך, אני נכנס". אני אזכר בשפתיך שיניחו ברכות נשיקות מדהימות וחושניות, שירטיבו ויצמררו. לרגע קטן תצמיד אותי אליך, ותרפה. שונאת שאתה מתגרה בי. אני זוכרת שאחרי שבועיים נפגשנו, נסעתי אליך ברכבת, מעוטרת בשמלה סגולה חדשה וזוג מגפיים שחורים. שבועיים שלא התראנו, מה לעשות... צבא זה צבא, ואתה נאלצת לסגור שבת נוספת. עוד סופש בלעדיך. בדרך אני משחזרת שיחות נעימות שנחרטו לי בזיכרון ומחייכת, אני רוצה לראות אותך כבר, לקפוץ עליך עם השמלה ולגרום לה להתנופף מעליי באוויר, אני מדמיינת לעצמי איך יראה המגע שלך עכשיו על גופי, איפה תנשק ותחוש, איזה סרט נראה היום ולאן נצא, מה תנגן לי ומה תשיר. שוב אני נכנסת לחדר המוכר, אתה בפוזה הצפוייה שלך, תמיד תיהיה ישוב על המיטה והגיטרה חבוקה בין זרועותיך, האישה השנייה שלך, שמשום מה אני כל כך אוהבת. "קראי לי רומנטיקן...."אתה מחייך והגומות שלך כל כך עושות לי את זה, "אבל החלפתי סדינים", אתה פורש את הפוך בגאווה ואנחנו נופלים עליו, שוקעים בכמיהה ותשוקה, מחוברים ולא רוצים להפרד. אני כל כך נמשכת אליך. מעולם לא הרגשתי ככה. התעוררות לבד בבוקר בבוקר הופכת לחוויה שמגרה את הגעגוע, גורמת להאחז בזכרונות קטנים ודפוקים כל כך שמעלים חיוך של סתומה על הפרצוף. מי שיראה אותי מחייכת יאמר מיד איזו שוטה. אני שוטה ומאוהבת, אבל יותר מהכל, אני כואבת. ...
קרה לכן שכתבתן מכתב לחבר? לא מכתב כזה שתמסרו לו ביד... אלא מכתב כזה באמת לשפוך הכל, לטוב או לרע. אני מצטרפת לסינגליות של הפורום
