../images/Emo7.gif עצוב כמה שהתרחקנו.
בעקרון הייתי מדברת איתו המון, כי הוא היה אחד שאפשר לסמוך עליו, יותר מכל הבנות בנים באופן כללי הם הרבה יותר נאמנים לחברים. כאילו, הם יודעים מה זה להיות חבר.. לא היינו נפגשים הרבה, אבל כשהיינו רבים וכאלה, היה ברור לנו שזה לא יחזיק הרבה זמן, ואז מישהו היה שולח איזו הודעה או מתקשר ואומר שדי, אי אפשר ככה יותר, לא החלפנו מילה יומיים. ואז צוחקים, מודים שאי אפשר בלעדיו וממשיכים. יכולתי לדבר איתו שעות מרוב שהוא הבן אדם היחיד בעולם הזה שבאמת ובתמים מדבר איתך כי אכפת לו מה עובר עלייך, ולא כדי לרכל על זה אחר כך עם כל האנשים האחרים, ולא כי משעמם לו, וגם לא כי הוא מנסה לספר לך על הבעיות שלו ומנימוס שומע קודם את שלך. פשוט אכפת לו. ולא דיברנו כל החופש בערך, ויום אחד הוא התקשר ואמר שלא שומעים ממני והיה לי הכי כיף בעולם שהוא פתאום נזכר בי, כי למען האמת גם אני קצת זנחתי אותו לטובת נפלאות החופש. בקיצור בנים הרבה יותר אמינים, וגם מבינים את הצד השני והכל, מוי כיף