זמנים נעלמים כחול מבין אצבעותי אני פורפת את כפתורי נשמתי קולות מסובבים בכחש אדמה אדומה מניבה פירות פירות מבשילים מבכירים כמו מחשבות אני נעה ונדה בזרם בינות התודעה לשיכחה.
הזמן מעורר בי רגעים שאבדו בנבכי הזכרונות, שוב צפות ועולות התמונות פעם לחיוך ופעם לכאב. רק נגיעה קטנה של עבר בהווה ועתיד משתלב ועוטף סולל דרכים בריקנות.
עומדת היכן שהים מלחך את היבשה נרטבת מהנתזים המלוחים רואה מנגד את האינסוף ואני קטנה כגרגר חול ושום כביש עוקף פגיעות קיומית לא יוכל לשבריריותי ושום עטיפת צלופן אחוזה בסרט ורדוד אינה נוטעת תקווה / או מנחמת יהיה אשר יהיה אמשיך לנוד ולנוע כשיבולת ברוח הגלילית קדה לסופה החולפת ומשירה מבט לשמש המסמאת.
עומד, ערום ועריה. בלב הישימון. סופת מדבר חסרת לב מכה בי, ללא רחם. גרגרים של עצב ויאוש חודרים לתוך עיניי, אוזניי, נשמתי. הניחי לי, רוח ארורה. קראי לגשם. שישטוף
סופת מדבר איפרה את רקע השמיים אחר טיטאה ברוך את שאריות החול מהעיניים והנשמה כשהיא מפזרת פסוקים מסולסלים לכל עבר משל היו עדר מקנה בראשיתי צלילי עוד מיבבים לקולות דרבוקה אחת נשכחת אפילו סימני העיקבות נמחים כאילו לא הייתי מעולם...
