someone172
New member
בן 29, ותקוע.
היי.
אני לא ממש יודע איך לספר את הסיפור, אנסה לתמצת.
אני בן 29. עד היום אפשר לאמר שבזבזתי זמן בכל מיני עבודות שונות ומשונות שלא קידמו אותי לשום מקום לא מקצועית ולא כלכלית.
במהלך השנים האלו לא למדתי כלום מבחינה אקדמית, ומהצד השני אני לא יכול לאמר שניצלתי את השנים האלו כהלכה - לא טיילתי בחו"ל יום אחד, לא צברתי רכוש ולא חסכתי כסף.
כאמור, השנים האלו הלכו לפח, גיל 29 הגיע לפני חודש וזה היכה בי בצורה הכי חזקה אי פעם. היום אני מוצא את עצמי בן 29, ללא תעודת בגרות, ללא כל השכלה שהיא, חי עם אמא בדירה שלה, שונא את המצב, לא אוהב את עצמי ולאן שהבאתי את עצמי, ולא מצליח להתמודד ולצאת מזה.
נכון להיום אני לא עובד. מחפש ברמה היום יומית, נכון לעכשיו כלום לא יוצא לפועל כבר תקופה של כמה חודשים. פרט חשוב עלי בנושא הזה - אני אדם שתמיד היו לו קשיים עם מסגרת. אני אדם שבסופו של דבר ככל הנראה אסיים כעצמאי בדרך כלשהי. בעבר היה לי עסק לעבודות בגובה וסגרתי אותו אחרי כמה חודשים מכיוון שלא צלח.
אלו הפרטים הטכנים בעיקר, אבל יש פרט נוסף ועיקרי שמכביד עלי יום יום בוקר בוקר ולילה לילה... לפניי חודשיים עברתי פרידה שהיתה ועדין מאוד קשה לי, מבחורה שמאוד אהבתי ונתתי לה פשוט הכל. השקעתי בה תעצומות נפש וסובלנות ברמות שלא ידעתי שיש בי. אהבתי אותה עד למעמקי ליבי, כנראה עדין אוהב, אבל בסופו של תהליך זה התפוצץ לי בפנים ונשארתי לבד, ריק מכל אנרגיה.. רצון.. חסר חלומות וחסר כח לעשיה כלשהי. אפילו לצאת מהמיטה קשה לי, וזה לא כי נעים לה בתוכה.
כל אלו יחד הביאו אותי למצב שעוד לא הכרתי. התהום הכי עמוקה שמצאתי את עצמי בה אי פעם.
אני יום ביומו מחפש דרכים להתמודד. מנסה לחשוב על רעיונות. מנסה לקרוא על לימודים, תחומים כאלו ואחרים. ופשוט לא מוצא עניין בכלום...
אני מרגיש בן 20 ואין לי מושג איך 29 הגיע.. עוד פחות משנה 30... המחשבה מבעיתה אותי ולא בגלל הגיל טכנית, בעיקר בגלל העובדה שהגעתי אליו חסר כל.
אני מרגיש חובה עצמית לעשות משהו. לנסות ללמוד משהו, למרות שנקודות הפתיחה שלי איומות בקבלה למוסד כלשהו (אין בגרות מלאה אפילו, שלא לדבר על ציונים סבירים) אבל לא מוצא עניין באף תחום לימודי כלשהו. אני מרגיש פספוס עצום, וזה מקשה את ההתמודדות והחיפוש.
אני רוצה עבודה עם אופק. עבודה שלא ארגיש בה מנוצל, שלא ארגיש שאני מוכר את זמני תמורת כסף, אני רוצה משהו להתגאות בו. ואני לא מוצא.
את עניין היעוץ התעסוקתי אני מכיר, אבל כרגע העלויות שלו קצת גדולות לי.
אני מרגיש ריק. חסר כל אנרגיה ורצון. ובגיל 29 עם כמה מגוכח שזה ישמע, אני מרגיש שפספסתי את החיים..
אני לא ממש יודע לאיזה תשובות אם בכלל אני מצפה... אבל אין לי ממש דרך אחרת לחלוק את המצב שאני נמצא בו.
תודה.
היי.
אני לא ממש יודע איך לספר את הסיפור, אנסה לתמצת.
אני בן 29. עד היום אפשר לאמר שבזבזתי זמן בכל מיני עבודות שונות ומשונות שלא קידמו אותי לשום מקום לא מקצועית ולא כלכלית.
במהלך השנים האלו לא למדתי כלום מבחינה אקדמית, ומהצד השני אני לא יכול לאמר שניצלתי את השנים האלו כהלכה - לא טיילתי בחו"ל יום אחד, לא צברתי רכוש ולא חסכתי כסף.
כאמור, השנים האלו הלכו לפח, גיל 29 הגיע לפני חודש וזה היכה בי בצורה הכי חזקה אי פעם. היום אני מוצא את עצמי בן 29, ללא תעודת בגרות, ללא כל השכלה שהיא, חי עם אמא בדירה שלה, שונא את המצב, לא אוהב את עצמי ולאן שהבאתי את עצמי, ולא מצליח להתמודד ולצאת מזה.
נכון להיום אני לא עובד. מחפש ברמה היום יומית, נכון לעכשיו כלום לא יוצא לפועל כבר תקופה של כמה חודשים. פרט חשוב עלי בנושא הזה - אני אדם שתמיד היו לו קשיים עם מסגרת. אני אדם שבסופו של דבר ככל הנראה אסיים כעצמאי בדרך כלשהי. בעבר היה לי עסק לעבודות בגובה וסגרתי אותו אחרי כמה חודשים מכיוון שלא צלח.
אלו הפרטים הטכנים בעיקר, אבל יש פרט נוסף ועיקרי שמכביד עלי יום יום בוקר בוקר ולילה לילה... לפניי חודשיים עברתי פרידה שהיתה ועדין מאוד קשה לי, מבחורה שמאוד אהבתי ונתתי לה פשוט הכל. השקעתי בה תעצומות נפש וסובלנות ברמות שלא ידעתי שיש בי. אהבתי אותה עד למעמקי ליבי, כנראה עדין אוהב, אבל בסופו של תהליך זה התפוצץ לי בפנים ונשארתי לבד, ריק מכל אנרגיה.. רצון.. חסר חלומות וחסר כח לעשיה כלשהי. אפילו לצאת מהמיטה קשה לי, וזה לא כי נעים לה בתוכה.
כל אלו יחד הביאו אותי למצב שעוד לא הכרתי. התהום הכי עמוקה שמצאתי את עצמי בה אי פעם.
אני יום ביומו מחפש דרכים להתמודד. מנסה לחשוב על רעיונות. מנסה לקרוא על לימודים, תחומים כאלו ואחרים. ופשוט לא מוצא עניין בכלום...
אני מרגיש בן 20 ואין לי מושג איך 29 הגיע.. עוד פחות משנה 30... המחשבה מבעיתה אותי ולא בגלל הגיל טכנית, בעיקר בגלל העובדה שהגעתי אליו חסר כל.
אני מרגיש חובה עצמית לעשות משהו. לנסות ללמוד משהו, למרות שנקודות הפתיחה שלי איומות בקבלה למוסד כלשהו (אין בגרות מלאה אפילו, שלא לדבר על ציונים סבירים) אבל לא מוצא עניין באף תחום לימודי כלשהו. אני מרגיש פספוס עצום, וזה מקשה את ההתמודדות והחיפוש.
אני רוצה עבודה עם אופק. עבודה שלא ארגיש בה מנוצל, שלא ארגיש שאני מוכר את זמני תמורת כסף, אני רוצה משהו להתגאות בו. ואני לא מוצא.
את עניין היעוץ התעסוקתי אני מכיר, אבל כרגע העלויות שלו קצת גדולות לי.
אני מרגיש ריק. חסר כל אנרגיה ורצון. ובגיל 29 עם כמה מגוכח שזה ישמע, אני מרגיש שפספסתי את החיים..
אני לא ממש יודע לאיזה תשובות אם בכלל אני מצפה... אבל אין לי ממש דרך אחרת לחלוק את המצב שאני נמצא בו.
תודה.