שאלה שאלתית...
אני לקראת הסוף של הספר כבר המון זמן, ואני חושבת שאין איזכור לבנים ללא אם... בכלליות.. ברור שכל אחד מקבל, מתייחס, מרגיש מתנהג... שונה. אבל אני יודעת על אח שלי, שבאחת השיחות העמוקות הבודדות שהיו לנו הוא התייחס לכל המצב כלכך באדישות, בחוסר הבנה. לא כי לא איכפת לו. כי הוא פשוט כזה. אחותי שאלה אותו אם עצוב לו לפעמים, אם הוא דיבר עם מישהו, אולי חבר שגם אמא שלו נפטרה, והוא כאילו לא הבין את השאלה. הוא כל הזמן שאל- למה קשה? למה לבכות? למה לדבר? פסיכולוג??? למה זה טוב? אני לא יודעת אם התגוה הזו שלו היא פשוט שזהו והוא כזה, או שזו תגובה שמאפיינת בנים.. לי בכולופן זה קצת צרם... חתיכת שאלה קינגית..
