בן יקיר לי

[קוקי25]

בן יקיר לי

דרושות עצות והצעות: בני בן ה-7 , אמצעי מבין שלושה, הוא ילד אינטילגנט (איזו אמא לא חושבת כך?)חזק (בעל עמידות מנטלית) ומקובל בחברה. הקושי העקרי שלי בגידולו הוא נטייתו המוגברת לבדיקת גבולות, מיצוי כל האפשרויות (כשהוא מבקש משהו ומקבל תשובה תמיד מנסה להשיג עוד יותר ולא מוותר).כיוון שהוא בעל חוסן מנטלי הוא מתמיד לאורך זמן ומתיש אותנו בעיקר משום שאני מקפידה לשמור על הגבולות. מידי פעם אני מקיימת איתו שיחות תחזוקה ותזכורת לכללי ההתנהגות והקשר שבין חובות לזכויות. זה עוזר לזמן מה ואח"כ חוזר לסורו.במקרים קיצוניים הוא נענש ע"י שלילת זכויות (כמו מפגש עם חברים אחה"צ). בנוסף בזמן האחרון הוא "מורח" את הזמן בבוקר וכשהוא מאחר מתחיל לצעוק ולהאשים את כל העולם פרט לעצמו. לא עזרו כל ההתראות והאזהרות מתוצאות מעשיו. אשמח להצעות כיצד לנהוג עימו על מנת לשפר את המצב.

 

[Kalla]

לדעתי להתמיד למרות ההתשה.

לא להישבר ולהראות שגם לך יש כוח ויש דברים שאת לא מוכנה לוותר עליהם. ואת שיחות התחזוקה לקיים אפילו כל יום אם צריך - יש ילדים שזה מאוד עוזר להם להיכנס לתלם. נקודת האור היא שבסך הכל, נראה לי שלמרות היותם של ילדים בעלי אופי כזה קשים יותר מבחינת הוריהם, יהיה להם יותר קל בחיים והם ישיגו יותר. ילדים כאלה יודעים איך להשיג את מה שהם צריכים, מה שחסר להם זה ללמוד גבולות והתחשבות באנשים אחרים. לגבי האיחור בבוקר - עד כמה חשוב לו להיות בסדר בבית הספר (ובדרך כלל לילדים כאלה זה מאוד חשוב)? - אולי תדברי עם המורה ותקבעי איתו שבימים שהוא מאחר באשמתו הוא יקבל איזשהו עונש על כך בבית הספר. והעיקר - לא לאיים בלי סוף אלא לבצע. אם איימת עליו שבפעם הבאה שהוא יעשה X יקרה Y, אז זה מה שבאמת יהיה.

 

[פלגיה]

שיחות התחזוקה...

אני מאוד מבינה את ההתשה ואת הקושי לעמוד מול דעתנות שכזו. אם ילדים שכאלה צריך לשאוף שהמשמעת תהיה פנימית שלו. שהוא יתרחץ - לא כי את אמרת, אלא כי הוא מרגיש צורך להיות נקי. שהוא יסדר - לא כי אמרת אלא כי צריך חדר מסודר. זה קשה מאוד, אבל משתלם בסופו של דבר ומוציא ילד עצמאי יותר. לכך "שיחות התחזוקה" צריכות לשאוף. לא מוסר ממך אליו, אלא שיחה משותפת על צרכים ומעשים (וגם על כמה זה מעצבן שהוא מבקש משהו, ומתמקח על התשובה)

 

[קוקי25]

איך..

השאיפה שלי היא שכל ילדי יפעלו מתוך מוטיבציה פנימית. השאלה היא איך לגרום לזה לקרות. אני לא בטוחה שרק חיזוקים יספיקו אצל בני. אני מתלבטת האם לנקוט גם בגישה התנהגותית כמו צבירת נקודות/זכויות וכדומה.

 

[פלגיה]

אפשר ללכת על גישה התנהגותית

יש ילדים שזה עובד איתם נהדר, יש כאלה שממש לא. אני ממליצה לך לקחת ספר לקריאה "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו". הוא נכתב ע"י איילין מייזליש ואלן פייבר ויצא בארץ בהוצאת "לייף סנטר". שם יש מגוון רחב של רעיונות לעירור מוטיבציה לפעולה אצל ילדים. בעיקרון הן מביאות בספר פרק שלם על "שיחות" לשם פיתרון בעיות, והגישה המומלצת שם היא סיעור מוחות שבו את מעלה את הבעיה ("מה אפשר לעשות אם אתה מתעכב בבוקר ומאשים את כולם") ואז שניכם מעלים רעיונות לפיתרון. בשלב הראשון כותבים את כל הרעיונות לא שיפוט, גם אם הם הזויים ביותר ("שהמורה לא תכעס עלי כאשר אני מאחר לכיתה") ורק בשלב השני יושבים ודנים בעד כמה הרעיון ניתן ליישום, ועד כמה הוא מקובל על שניכם, ואיך באמת דואגים שזה יקרה. אם אחד הרעיונות הוא טבלה עם מדבקות ופרסים - לכי על זה, למה לא.

 

[קוקי25]

תודה על העצות. אנסה.

 

[Dewberry]

היי../images/Emo13.gif

אולי תנסי לשים לרגע את הגישה הנלחמת בצד ולנסות יותר לבוא לקראתו. לי זה נראה כמו אות מצוקה ודרך להשגת תשומת לב, כשהוא עושה מעשים כאלה נסי לדבר איתו וליצור איתו שיחה, למשל בבוקר כשהוא מתחיל לצעוק ולהאשים את כולם אז באמת, בשיא התמימות, לשאול אותו למה הוא מרגיש ככה? למה הוא כועס כל כך? מה הוא היה רוצה לעשות? וכל שאלה שיכולה ליצור שיחה, כאילו שלרגע את פסיכולוגית ולא אמא. תחשבי עליו כמו על חברה שלך, שאם היא הייתה קמה בבוקר בלי כח ללכת לבית ספר, מורחת את הזמן וצועקת על כולם לא היית צועקת עליה או נותנת לה אזהרות אלא מנסה להבין למה היא ככה? ומה מתרחש לה בראש? אולי בהתחלה הוא לא ישתף פעולה וזה ייראה לו מוזר שפתאום את מגיבה ככה אבל עם הזמן הוא יבין שהוא לא צריך לצעוק או למתוח גבולות כדי שישימו לב אליו וישמעו אותו, אלא שאפשר פשוט לבוא ולדבר.