בן דוד שלי..

[little bony]

בן דוד שלי..

היה לי בן דוד, והוא אחד האנשים שיותר הערצתי בחיים שלי.. מה שלא קרה הוא תמיד חייך.. תמיד ידע להצחיק את כולם ולשפר את המצב רוח.. הוא מת לפני שנתיים בערך.. בזמן ניתוח לב. הוא היה בבית חולים הרבה זמן ולא הרשו לי לבקר אותו.. אני מרגישה כאילו לא נפרדתי ממנו.. והוא ממש חסר לי. כל פעם שאני חושבת עליו אני מתחילה לבכות ולחשוב כמה פספסתי איתו וכמה הוא פספס בחיים, אחרי הכל הוא היה רק בן 17.. רציתי לדעת אם יש דרך "להתגבר" על זה שלא נפרדתי ממנו.. כי ממש קשה לי אם זה וזה מציק לי כבר שנתיים..

 

[em17]

כל כך מוכר..

גם בן דוד שלי היה בן 17...עוד מעט 18..הוא נהרג לפני 7 חודשים בתאונת דרכים. גם אני לא הספקתי להיפרד. אני לא יודעת איך מתגברים, הלוואי שידעתי. אני גם לא יודעת אם אני יתגבר. אני רק יודעת, שאי אפשר לשנות את העבר. כמו שאומרים באנגלית "dont dwell on it" פשוט חייבים להמשיך הלאה, כי ככה צריך, כי ככה החיים, והם לא מפסיקים ברגע שמישהו מת. את פשוט צריכה להבין שזאת לא אשמתך שלא נפרדת ממנו- פשוט ככה יצא. זה עצוב, אבל אי אפשר לשנות את העבר. הלוואי שיכולתי להגיד לך "איך מתגברים". כל אחד מתגבר בדרך שלו, לפעמים עוזר לבכות, לצעוק,לכתוב, לחשוב על הזמנים הטובים יותר...כל אחד ומה שעוזר לו.

 

[BooBee]

שלום לך ../images/Emo20.gif

אני יכולה לספר לך מנסיוני שיש דרך להפרד מהאנשים שאיבדנו. הדרך הזו מאוד אישית, ומאוד פרטית, ויכול להיות שיש אנשים שלא יסכימו איתי. הדרך להפרד ממישהו שלא היתה לנו הזדמנות לומר לו מילים אחרונות היא להפרד ממנו בקול, ממש לדבר לאנשהו. אפשר ללכת לבקר בחלקת הקבר ולשוחח עם אותו אדם שאיבדנו, לדבר אליו בקול ממש, לאויר, ולהגיד לו כמה מתגעגעים וכמה אוהבים והנה, הגיע הזמן להניח לו ללכת. נכון שזה נשמע קצת מוזר, אבל זה עבד אצלי גם עם אחותי וגם עם חברה טובה שלי שנפטרה לפני שש שנים. פשוט שוחחתי איתן ונפרדתי מהן בקול רם. דבר נוסף, לדעתי, ברמה מסוימת, לעולם לא נפרדים באמת. תמיד יש את האחוז הקטן איפשהו ברקע של המחשבות שלנו שנפגש. אבל עם האחוז הקטן הזה קל הרבה יותר לחיות, לדעתי, מאשר עם מחשבות חוזרות ונשנות שמסבות לנו המון סבל. שלך, רויטל.

 

[little bony]

בעיה..

גם אם היה סיכוי שנפגש.. הוא בטח בגן עדן. ואני-דרכי מופנת לכיוון למטה יותר

מצד אחד, גם מאבא שלי לא "הספקתי" להפרד.. הייתי גם בת שנה וחצי.. אבל כאן, זה כאילו הייתה לי את ההזדמנות, אבל לא.. פעם אחרונה שראיתי אותו הייתה שוכב, מכוסה בסדינים.. ואח"כ מכניסים אותו לתוך ההקבר (אני בוכה עכשיו).. אני ינסה לדבר איתו... הבעיה אצלי זה שבגלל שאני קטנה אני הולכת לבית קברות רק אם כל המשפחה..

 

[nypx]

חמודה שלי אני כל כך מבין אותך......

כן קצת קשה להיות לבד עם כל המשפחה וקצת קשה להתפרק ליד אנשים שמנסים להרגיע שכל מה שאתה רוצה זה להיות לבד ולבכות לבד אבל תמיד יהיו אנשים מסביבך ,גם בבית קברות יהיו אנשים שפתאום שבא לך להישפך הם עומדים לידך ליד קבר אחר אבל אני חושב שכשתלכו שוב ושירצו לעזוב אחרי שיתרחקו קצת תגידי שאת רוצה לחזור לרגע לבד ואני חושב שהם יסכימו ויתנו לך ספייס אני בטוח שהם יבינו, ותמיד את יכולה לבקש מאיזה דודה שאת סומכת עלייה ופתוחה אלייה שתיקח אותך לשם כי את רוצה להיות שם לבד איזה דודה תגיד לך לא ?

 

[LiatH]

רק הזמן..

כשהייתי בת 17, נהרג לי בן דוד בלבנון הוא היה בן 19, הוא היה יתום מאב שנהרג ב-73 הוא מלח הארץ ויותר מכל - נערץ וככל שהערצתי אותו, כך לא יכולתי לגשת, לתקשר, לומר לו שהוא יקר לי שאני אוהבת אותו והוא נהרג ואני נותרתי עם כל מה שמעולם לא נאמר ולא יאמר הכאב היה נצח אבל חלפו מאז 20 שנה הוא נותר שם ואני פה ואני כבר כמעט לא מתפנה לחשוב עליו כי חיי מלאים בילדיי שלי, בתקוות, באהבה ורק מידי פעם, הוא שב וחוזר ומופיע בחלום של לפני יקיצה ואז, מתעוררת, אני נותרת במשך שעות שבויה באותה תחושה של החמצה, תחושה של געגוע ודברים חוזרים ועולים ואם זאת באותם רגעים הוא הופך להיות "שלי" כפי שמעולם לא היה בחייו. אני לא חושבת שמתגברים - זה רק הזמן שעושה את שלו

 

[em17]

לא יודעת מה לומר...

קראתי את ההודעות שלכם כבר כמה פעמים...אין לי ממש מילים... ליאת, אח שלי נהרג בלבנון כשהוא היה בן 19. זה היה לפני כמעט 5 שנים..אולי הזמן כן עושה את שלו, אבל בכל זאת,,עם כל השמחה על זה שעברתי טסט, ושקבלתי 95 בבגרות באזרחות ושחבר שלי יוצא הביתה בראש השנה...זה לא אותו הדבר, כי הוא לא שם בשביל לספר לו את זה. בשביל לשמוח איתו. בשביל זהוא ירד עלי, "למה 95 ולא 100?" ותמיד יש את התחושה הזאת של ההחמצה..ושל למה, וזה לא פייר, ולמה הוא..ואני רוצה להגיד לו כל כך הרבה דברים. לו ולבן דוד שלי. אני רוצה להגיד "אני אוהבת אותך" ולקבל תשובה. ולא רק מחבר שלי (עד כמה שאני מתה עליו...) אז אני פשוט יגיד לו..."יואב עברתי טסט (שני, ואל תהיה מניאק, גם אתה נכשלת בראשון) ויש לי חבר כבר שנה וחצי (חבל שלא פגשת אותו, אני יודעת שהייתם מסתדרים ביחד) וגם המורה שלימדה אותך ספרות מלמדת אותי עכשיו, כן זאתי, המכשפה שהעיפה אותך באופן קבוע מכל שיעור.." גם אני אף פעם לא הייתה בקבר של בן דוד שלי לבר. בעצם הייתי שם רק בהלוויה ובשלושים. אני אפילו לא יודעת למצוא את המקום, אם אי פעם אני ארצה ללכת (אולי כשיגמר החונך ואבא ייתן לי את האוטו פעם...). אבל בעצם, לא חשבתי על זה בכלל. אולי אני סתם כלבה שלא אכפת לי מבן דוד שלי ששוכב שמה באדמה כבר 7 חודשים. ובעצם, גם בקבר של אח שלי לא הייתי כבר כמה חודשים טובים. כנראה אני בסוף יגיע לגיהנום (גם ראיתי טלויזיה בשבת ולא חיכיתי 3 שעות בין בשר לחלב...אני ממש כופרת) ועכשיו די לשטויות...לילה טוב לכולם

 

[little bony]

חייבת לפרסם..

מישהי כתבה פה מזמן משו שלא יוצא לי מהראש עד היום.. למה אמרו לי "הזמן מרפא פצעים "?????ו ה מוזה / שכול ואובדן ו 10:01 | 10/02/20 הוא לא ! הוא לא- מרפא את הכאב הוא לא - ממלא את החלל הוא לא - מרפא את הלב הוא לא - משקיט את הנשמה הוא לא - עוזר שלא להתגעגע הוא לא - עוצר את הדמעות הוא לא - מחריש את הזעקה הוא לא - נותן תשובה הוא לא - מפסיק את הכאב האיום הפנימי הבלתי נסבל הזה . מתגעגעת אליך אבא כאילו רק אתמול קטפו אותך מהידיים שלי בכזו פתאומיות ובכזו אכזריות . ויש הרבה שלא אמרתי שלא הראתי לך- והזמן ל א - מרפא את תחושת ההחמצה האיומה . לא אמרתי לך - אני אוהבת אותך לא אמרתי לך - אני גאה בך לא אמרתי לך - אתה המצפן והמצפון שלי . לא חיבקתי אותך מספיק לא נישקתי אותך מספיק ולא הפסקתי לשאול - למה????? עד היום שואלת אין לי תשובה . ועד היום המילה "אבא" גורמת לי לגוש בגרון וכמה שהתאבלתי וכמה שבכיתי ..עדיין יש דמעות ויש כאב הזמן לא הכהה את הכאב ולא השכיח אותו. אובדן שכזה גם הזמן לא יירפא . אבא שלי - מתגעגעת אליך התחברתי אם כל מילה ממה שהיא כתבה!

 

[LiatH]

לא חייבים

בשביל לאהוב ולכאוב ולזכור, לא חייבים לעלות לבית הקברות אני לא מסוגלת בכלל לדמיין מה זה לאבד אח אני בטוחה שהם שניהם איתך גם ללא הקברים הפיזיים אז שום "כלבה" ושום "גיהנום" - מותר לך לכאוב כפי שאת רוצה ואין צריך ואין נכון ואין חייבים הרי את יודעת, שהרבה יותר קשה מלבקר בבית הקברות, זה לקבל 95 מבלי שיהיה לך את אחיך לחלוק זאת עימו ליאת

 

[BooBee]

את יכולה להמשיך לספר לו ../images/Emo20.gif

אני כבר כמעט שלוש שנים מספרת לאחותי הכל. אני מדברת אליה ומספרת לה, לפעמים סתם באמצע היום אני נעצרת ואומרת "תראי, לילך, תראי מה אני עושה", וכשדברים שכתבתי יוצאים לאור, אני משאירה את המגזין פתוח על הכתבה ו"מאפשרת" לה לקרוא, כי אי אפשר באמת לדעת, אם הנשמה שלי מסתובבת כאן או לא. ולפעמים אני גם חולמת עליה, חלומות מאוד ברורים ומספרת לה ומעדכנת אותה מה קורה איתי ועם המשפחה. ואני לא מרגישה מפגרת כשאני עושה את זה. בשבילי היא תמשיך לעד להיות אחותי הקטנה בת ה 21 שבוקר אחד לא התעוררה

 

[em17]

טוב, נו..

את בן אדם נורא רוחני וזה... נשמות וכאלה? whatever!

 

[BooBee]

צורת החשיבה הזו

נותנת לי שלוות נפש ברמות מסוימות. זה לא שאני טיפוס רוחני. אני פשוט חושבת ומאמינה שיש דבר כזה. אני לא מאמינה שבן אדם מת וזהו. לאן הולכות המחשבות, הזכרונות, האהבה, הרגשות, הרעיונות? כל הניצוץ הזה שמפעיל לנו את המוח ומעניק עומק ותשוקה לחיים בעוד הגוף פועל?