סיון המדליקה
New member
בן אהבה לרומנטיקה.
..אני לא מאמינה שאני משתמשת משם משתמש שלי מכתה ד' רק כדי שלא יזהו... אהבה ורומנטיקה. מה בן לבן, וכמה זה באמת מספק? האם אהבה זה באמת כל מה שקשר צריך על מנת לבסס את עצמו? כי אם יש אהבה. אבל אין רומנטיקה. האהבה יכולה להפוך למשעממת. למעוסה. והאם רומנטיקה זה באמת כל מה שצריך על מנת לשמר את האהבה בקשר? ההתרגשות, בכל קשר, סופה לדעוך. בשלב כזה או אחר. אם נתבסס על הריגושים שהקשר מביא, סופו של הקשר הזה להיפרם. אני יושבת ובאמת תוהה לעצמי האם. והאם. ומה בן לבין. ואיפה אני עומדת בכל זה. זוגיות. אהבה. רומנטיקה. ניצוצות. נוחות. שלווה. מה צריך יותר. ומה לא צריך בכלל. אני חושבת שהסתבכתי. רומנטיקה. לפני כחמישה חודשים הכרתי בחור. באמת מקסים. הוא היחיד שגרם לי להתרגש ברמות האלו, שהתרגשתי אז. הוא היחיד שגרם לי להבין מי הם אותם "פרפרים בבטן" שכולם מדברים עליהם. כל מבט שלו, כל מגע- בזרת הקטנה שביד, היתה מרעידה אותי. כל מילת חיבה אשר היתה יוצאת מפיו היתה מערפלת את חושי. מטרפת אותי. כל פגישה שלנו היתה נראית אחרת. במקום אחר. עם רגש חדש. כל פגישה שלנו היתה הכי רומנטית שרק אפשר לבקש. התקשורת בניינו היתה גרועה. אבל כ"כ גרועה! היינו יכולים לשבת 5 שעות ולשוחח ובתום אותם 5 השעות להבין שכל אחד דיבר על משהו אחר לחלוטין. אף פעם לא הבנו זה את זה. אבל זה פשוט- הרגיש כ"כ בסדר. היינו קצוות עולם שונים לחלוטין. אני מפה. הוא משם. לא היה בניינו שום דבר מקשר. כלום. אבל היה בניינו מבט. והיה בניינו חיוך. ולא הרגיש שאנחנו צריכים בכלל יותר מזה. גם את המגע היצרי השארנו בצד. לא היינו זקוקים לזה. זה הרגיש מעל ומעבר. טוב מדי אפילו. טוב מדי. והטוב הזה גרם לו ללכת... מהיום למחר, ולא שמעתי ממנו יותר. וזה אפילו לא כאב. כי גם זה הרגיש בסדר. והרגיש שזה מה שצריך לקרות. וזו הדרך. אהבה. לא עבר יותר מדי זמן והכרתי את הבחור הנוכחי. אנחנו כבר כחודש יחד. וטוב לי איתו. נוח לי איתו. אבל לא יותר. אבל אין את הרומנטיקה. ויש את השיגרה. וטוב כי זה נוח. וכי זה מרגיש בסדר. ולא יותר. אבל אנחנו יכולים לדבר שעות, ואנחנו תמיד נבין זה את זה. אנחנו נורא דומים. אולי דומים יותר מדי הייתי אומרת. אולי זה החיסרון? איתו אני מרגישה בבית. איתו אני מרגישה באמת שייכת. איתו יש לי דברים משותפים. איתו אנחנו לא קצוות עולם שונים. אבל הוא לא מרתק אותי- כמו הבחור הקודם. והוא לא עושה לי משהו חזק בתוך הלב- כמו הקודם. אבל איתו אני מרגישה שזו אהבה. ובמקביל גם מרגישה שאני לא מרגישה יותר מדי. איתו אני רואה עתיד נוח וטוב לטווח ארוך. עם הקודם אני רואה הרפתקאה ולא מנסה בכלל לחשוב על מה יהייה אח"כ. מעבר. אני תמיד אומרת שטוב זה לא מספיק על מנת לרקום באמת קשר. אבל לחשוב על החיים שלי בלעדיו? זה לא הגיוני בכלל. הוא יותר מדי עבורי. יותר מדי. ולא כחבר רגיל. הבעיה התחילה ברגע שהקודם חזר. ההוא. לאחר שתיקה מלאה של 3 חודשים. קבענו להיפגש. ושוב הרגשתי את אותם פרפרים כאשר יצאתי מביתי והלכתי אל רכבו. שוב הרגשתי את התחושה המוכרת, את החיוך. את ההתרגשות. את הציפייה. ניפגשנו. ושוב דיברנו במשך 5 שעות. אבל הפעם הבנו הכל. הפעם התקשורת בניינו היתה מדהימה. הפעם לא הייתי צריכה לחפור אותו על מנת לדעת, ולו במעט, מה הוא מרגיש. הפעם הוא דיבר 5 שעות ורק סיפר לי. מחשבות. הרגשות. כשאדם מצפה למשהו מסויים, הוא אמר לי, והוא לא מגיע. אז הוא מתייאש. והדברים הופכים לשיגרה. והופכים להרגל. ואתה לא מאמין יותר. וכשאני באתי, אני גרמתי לו להרגיש דברים שלעולם לא האמין שבכלל קיימים. הוא- שמאמין כי הוא אדם נורא שלם אמיתי ונינוח עם עצמו התחיל לחוש סערות ברגע שבאתי. רגשות לא מובנים. רצונות. וזה הפחיד אותו. אז הוא בחר לברוח. והוא מתחרט. והוא יודע שיש לי מישהו חדש. והוא יודע שהוא פיספס את ההזדמנות שהיתה לנו. והוא כ"כ מתחרט. התנשקנו. זה היה כמו בסרט. "הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה" הוא כמעט והתחיל לבכות. קירבתי אותו אלי, בכח. והתנשקנו שוב. "יש לך חבר" הוא הפסיק וצעק לי. ולי באותו רגע זה פשוט לא היה משנה.. לי. זו שתמיד היתה נגעלת מבגידות. זו שמתעבת. זו שתמיד טוענת שמי שיבגוד בה לעולם לא יקבל הזדמנות חוזרת. אבל רגשות העבר הציפו. וזה קרה. ואני יודעת שזה לא אמיתי. אני יודעת שהרגשות אינם קיימים. הם עברו. הם מתבססים על משהו שכלל אינו מציאותי במצב הנוכחי. על העבר. ועכשיו אני שרויה בקונפליקט שבן ההווה לעבר. עבר שעשה אותי מאושרת, עבר מלא ברומנטיקה- ובכל זאת, עבר. והווה מציאותי שבבסיסו באמת טוב לי איתו. אבל באמת. אבל גם לא יותר. ומה בן לבין? האם הרומנטיקה וההתרגשות מספקת על מנת לרקום באמת קשר? או האם הנינוחות. ההרגשה של ה"בבית", השייכות המטורפת. הרוגע, מספקת על מנת לרקום קשר? מה בין לבין. אני באמת יושבת, ותוהה לעצמי.
..אני לא מאמינה שאני משתמשת משם משתמש שלי מכתה ד' רק כדי שלא יזהו... אהבה ורומנטיקה. מה בן לבן, וכמה זה באמת מספק? האם אהבה זה באמת כל מה שקשר צריך על מנת לבסס את עצמו? כי אם יש אהבה. אבל אין רומנטיקה. האהבה יכולה להפוך למשעממת. למעוסה. והאם רומנטיקה זה באמת כל מה שצריך על מנת לשמר את האהבה בקשר? ההתרגשות, בכל קשר, סופה לדעוך. בשלב כזה או אחר. אם נתבסס על הריגושים שהקשר מביא, סופו של הקשר הזה להיפרם. אני יושבת ובאמת תוהה לעצמי האם. והאם. ומה בן לבין. ואיפה אני עומדת בכל זה. זוגיות. אהבה. רומנטיקה. ניצוצות. נוחות. שלווה. מה צריך יותר. ומה לא צריך בכלל. אני חושבת שהסתבכתי. רומנטיקה. לפני כחמישה חודשים הכרתי בחור. באמת מקסים. הוא היחיד שגרם לי להתרגש ברמות האלו, שהתרגשתי אז. הוא היחיד שגרם לי להבין מי הם אותם "פרפרים בבטן" שכולם מדברים עליהם. כל מבט שלו, כל מגע- בזרת הקטנה שביד, היתה מרעידה אותי. כל מילת חיבה אשר היתה יוצאת מפיו היתה מערפלת את חושי. מטרפת אותי. כל פגישה שלנו היתה נראית אחרת. במקום אחר. עם רגש חדש. כל פגישה שלנו היתה הכי רומנטית שרק אפשר לבקש. התקשורת בניינו היתה גרועה. אבל כ"כ גרועה! היינו יכולים לשבת 5 שעות ולשוחח ובתום אותם 5 השעות להבין שכל אחד דיבר על משהו אחר לחלוטין. אף פעם לא הבנו זה את זה. אבל זה פשוט- הרגיש כ"כ בסדר. היינו קצוות עולם שונים לחלוטין. אני מפה. הוא משם. לא היה בניינו שום דבר מקשר. כלום. אבל היה בניינו מבט. והיה בניינו חיוך. ולא הרגיש שאנחנו צריכים בכלל יותר מזה. גם את המגע היצרי השארנו בצד. לא היינו זקוקים לזה. זה הרגיש מעל ומעבר. טוב מדי אפילו. טוב מדי. והטוב הזה גרם לו ללכת... מהיום למחר, ולא שמעתי ממנו יותר. וזה אפילו לא כאב. כי גם זה הרגיש בסדר. והרגיש שזה מה שצריך לקרות. וזו הדרך. אהבה. לא עבר יותר מדי זמן והכרתי את הבחור הנוכחי. אנחנו כבר כחודש יחד. וטוב לי איתו. נוח לי איתו. אבל לא יותר. אבל אין את הרומנטיקה. ויש את השיגרה. וטוב כי זה נוח. וכי זה מרגיש בסדר. ולא יותר. אבל אנחנו יכולים לדבר שעות, ואנחנו תמיד נבין זה את זה. אנחנו נורא דומים. אולי דומים יותר מדי הייתי אומרת. אולי זה החיסרון? איתו אני מרגישה בבית. איתו אני מרגישה באמת שייכת. איתו יש לי דברים משותפים. איתו אנחנו לא קצוות עולם שונים. אבל הוא לא מרתק אותי- כמו הבחור הקודם. והוא לא עושה לי משהו חזק בתוך הלב- כמו הקודם. אבל איתו אני מרגישה שזו אהבה. ובמקביל גם מרגישה שאני לא מרגישה יותר מדי. איתו אני רואה עתיד נוח וטוב לטווח ארוך. עם הקודם אני רואה הרפתקאה ולא מנסה בכלל לחשוב על מה יהייה אח"כ. מעבר. אני תמיד אומרת שטוב זה לא מספיק על מנת לרקום באמת קשר. אבל לחשוב על החיים שלי בלעדיו? זה לא הגיוני בכלל. הוא יותר מדי עבורי. יותר מדי. ולא כחבר רגיל. הבעיה התחילה ברגע שהקודם חזר. ההוא. לאחר שתיקה מלאה של 3 חודשים. קבענו להיפגש. ושוב הרגשתי את אותם פרפרים כאשר יצאתי מביתי והלכתי אל רכבו. שוב הרגשתי את התחושה המוכרת, את החיוך. את ההתרגשות. את הציפייה. ניפגשנו. ושוב דיברנו במשך 5 שעות. אבל הפעם הבנו הכל. הפעם התקשורת בניינו היתה מדהימה. הפעם לא הייתי צריכה לחפור אותו על מנת לדעת, ולו במעט, מה הוא מרגיש. הפעם הוא דיבר 5 שעות ורק סיפר לי. מחשבות. הרגשות. כשאדם מצפה למשהו מסויים, הוא אמר לי, והוא לא מגיע. אז הוא מתייאש. והדברים הופכים לשיגרה. והופכים להרגל. ואתה לא מאמין יותר. וכשאני באתי, אני גרמתי לו להרגיש דברים שלעולם לא האמין שבכלל קיימים. הוא- שמאמין כי הוא אדם נורא שלם אמיתי ונינוח עם עצמו התחיל לחוש סערות ברגע שבאתי. רגשות לא מובנים. רצונות. וזה הפחיד אותו. אז הוא בחר לברוח. והוא מתחרט. והוא יודע שיש לי מישהו חדש. והוא יודע שהוא פיספס את ההזדמנות שהיתה לנו. והוא כ"כ מתחרט. התנשקנו. זה היה כמו בסרט. "הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה" הוא כמעט והתחיל לבכות. קירבתי אותו אלי, בכח. והתנשקנו שוב. "יש לך חבר" הוא הפסיק וצעק לי. ולי באותו רגע זה פשוט לא היה משנה.. לי. זו שתמיד היתה נגעלת מבגידות. זו שמתעבת. זו שתמיד טוענת שמי שיבגוד בה לעולם לא יקבל הזדמנות חוזרת. אבל רגשות העבר הציפו. וזה קרה. ואני יודעת שזה לא אמיתי. אני יודעת שהרגשות אינם קיימים. הם עברו. הם מתבססים על משהו שכלל אינו מציאותי במצב הנוכחי. על העבר. ועכשיו אני שרויה בקונפליקט שבן ההווה לעבר. עבר שעשה אותי מאושרת, עבר מלא ברומנטיקה- ובכל זאת, עבר. והווה מציאותי שבבסיסו באמת טוב לי איתו. אבל באמת. אבל גם לא יותר. ומה בן לבין? האם הרומנטיקה וההתרגשות מספקת על מנת לרקום באמת קשר? או האם הנינוחות. ההרגשה של ה"בבית", השייכות המטורפת. הרוגע, מספקת על מנת לרקום קשר? מה בין לבין. אני באמת יושבת, ותוהה לעצמי.