במערב אין כל חדש
מאת אריך מריה רמרק (ERICH MARIA REMARQUE). חיפשתי ברחבי הפורום, אך לא מצאתי התיחסות מאריכה עליו. אם כבר היתה ולא מצאתי, קבלו התנצלותי. לכן הגיע הזמן לתת לספר הזה את הכבוד הראוי לו. את הביקורת הטובה ביותר לספר הזה נתן המשטר הנאצי, כשהחליט להעלות אותו על המוקד, וגרם למחברו לברוח לשוויץ ומשם לארה"ב. אבל עוד על הסופר בהמשך. כמו כן במדינות רבות בעולם הספר הזה הוא פריט חובה בתכנית הלימודים. סיפורו של פול בוימר, נער גרמני צעיר בן 19, שכמו רוב חבריו לכיתה התחנך על חובתו לתרום את עצמו למולדת, ויצא ברצון להילחם למענה בשדות הקטל של מלה"ע הראשונה. אך כל אותם התלהבות ורצון לשרת, מתפוגגים עם הגעתו למחנות האימונים, ואחריהם לחזית. כבר במחנה האימונים הראשון מתחיל תהליך ההתפכחות: "למדנו לדעת, כי כפתור מתכת מצוחצח חשוב מארבעה כרכים של שופנהאואר. תחילה היינו נדהמים, אחר כך ממורמרים, ולבסוף הבינונו תוך כדי אדישות, שלא הרוח היא הקובעת אלא מברשת הנעליים. לא המחשבה אלא המשטר, לא החרות אלא התרגול. בהתלהבות וברצון טוב באנו להיות חיילים. אבל כאן נעשה כל דבר אפשרי לעקור את אלה מדעתנו". משם מתוארים קורותיו וקורת פלוגתו, הפלוגה שניה , לאורך המלחמה. עוצמתו הרבה של הספר הוא בסגנון הכתיבה הפשוט שלו. בלי מליצות ספרותיות מרשימות, בשפה יום יומית כמעט, מתוארות זוועות המלחמה באופן מצמרר, כמו אגרוף חזק לבטן. בהזדמנות אחת שמחה הפלוגה על אספקה מרשימה בהיקפה של מזון, אך אין זה מקרה: "האפסנאי קיבל לקראת שובנו את כמות המצרכים הרגילה, כמגיע לפלוגה בת 150 איש. אבל ביום האחרון שלנו בחזית נזדמנו לכאן בכמות מפתיעה קנים ארוכים ופגזים שמנים של הארטילריה האנגלית, והם תופפו בקביעות על העמדה שלנו. גרמו לנו אבדות כבדות, ובשמונים נפש שבנו". כך נהנו ממנות מזון כפולות. כמובן שחוית האובדן מתוארת גם מזוית אישית, במקרה של נפילת חברים קרובים. לאחר נפילת חבר, קיבל קרופ הקטן מכתב ממחנכם בביה"ס, מר קאנטורק. "פתאום משליך קרופ הקטן את הסיגרה שלו, רומס אותה בפראות..... וממלמל: "טינופת ארורה! הטינופת הארורה הזו!"... התופעה מוכרת לנו. זה טירוף החזית, וכל אחד נתקף בו מפעם לפעם. שאל אותו מילר: "מה כתב לך קאנטורק?" הוא צוחק: "שהננו נוער הברזל". .... כן, כך הם סבורים, כך סבורים מאה אלף קאנטורקים! נוער ברזל, נוער! כולנו בני עשרים. אבל צעירים? נוער? זה היה לפני ימים רבים. אנשים זקנים אנחנו." על האדמה: אין האדמה חשובה לאיש כפי שהיא חשובה לחייל. כשהוא נצמד אליה בכח, שעה ארוכה, כשהוא מתחפר בה בפניו ובאבריו כולם תוך אימת המוות מפני האש, הריהי ידידו היחיד, אחיו, אמו; והוא גונח את אימתו וצעקותיו אל שתיקתה, אל בטחונה שהאדמה, והיא קולטת אותו ומשחררת לעוד עשר שניות של ריצה, של חיים, ושבה וקולטת אותו, לפעמים לעד." הייתי יכול להביא ציטוטים רבים , חזקים יותר, אך זה כבר תפקידכם לקרוא את הספר. ממולץ בחום למי שלא נגעל מהמילה "פאציפיזם", ולמי שחושב שמלחמה זה משחק מחשב. יאיר
מאת אריך מריה רמרק (ERICH MARIA REMARQUE). חיפשתי ברחבי הפורום, אך לא מצאתי התיחסות מאריכה עליו. אם כבר היתה ולא מצאתי, קבלו התנצלותי. לכן הגיע הזמן לתת לספר הזה את הכבוד הראוי לו. את הביקורת הטובה ביותר לספר הזה נתן המשטר הנאצי, כשהחליט להעלות אותו על המוקד, וגרם למחברו לברוח לשוויץ ומשם לארה"ב. אבל עוד על הסופר בהמשך. כמו כן במדינות רבות בעולם הספר הזה הוא פריט חובה בתכנית הלימודים. סיפורו של פול בוימר, נער גרמני צעיר בן 19, שכמו רוב חבריו לכיתה התחנך על חובתו לתרום את עצמו למולדת, ויצא ברצון להילחם למענה בשדות הקטל של מלה"ע הראשונה. אך כל אותם התלהבות ורצון לשרת, מתפוגגים עם הגעתו למחנות האימונים, ואחריהם לחזית. כבר במחנה האימונים הראשון מתחיל תהליך ההתפכחות: "למדנו לדעת, כי כפתור מתכת מצוחצח חשוב מארבעה כרכים של שופנהאואר. תחילה היינו נדהמים, אחר כך ממורמרים, ולבסוף הבינונו תוך כדי אדישות, שלא הרוח היא הקובעת אלא מברשת הנעליים. לא המחשבה אלא המשטר, לא החרות אלא התרגול. בהתלהבות וברצון טוב באנו להיות חיילים. אבל כאן נעשה כל דבר אפשרי לעקור את אלה מדעתנו". משם מתוארים קורותיו וקורת פלוגתו, הפלוגה שניה , לאורך המלחמה. עוצמתו הרבה של הספר הוא בסגנון הכתיבה הפשוט שלו. בלי מליצות ספרותיות מרשימות, בשפה יום יומית כמעט, מתוארות זוועות המלחמה באופן מצמרר, כמו אגרוף חזק לבטן. בהזדמנות אחת שמחה הפלוגה על אספקה מרשימה בהיקפה של מזון, אך אין זה מקרה: "האפסנאי קיבל לקראת שובנו את כמות המצרכים הרגילה, כמגיע לפלוגה בת 150 איש. אבל ביום האחרון שלנו בחזית נזדמנו לכאן בכמות מפתיעה קנים ארוכים ופגזים שמנים של הארטילריה האנגלית, והם תופפו בקביעות על העמדה שלנו. גרמו לנו אבדות כבדות, ובשמונים נפש שבנו". כך נהנו ממנות מזון כפולות. כמובן שחוית האובדן מתוארת גם מזוית אישית, במקרה של נפילת חברים קרובים. לאחר נפילת חבר, קיבל קרופ הקטן מכתב ממחנכם בביה"ס, מר קאנטורק. "פתאום משליך קרופ הקטן את הסיגרה שלו, רומס אותה בפראות..... וממלמל: "טינופת ארורה! הטינופת הארורה הזו!"... התופעה מוכרת לנו. זה טירוף החזית, וכל אחד נתקף בו מפעם לפעם. שאל אותו מילר: "מה כתב לך קאנטורק?" הוא צוחק: "שהננו נוער הברזל". .... כן, כך הם סבורים, כך סבורים מאה אלף קאנטורקים! נוער ברזל, נוער! כולנו בני עשרים. אבל צעירים? נוער? זה היה לפני ימים רבים. אנשים זקנים אנחנו." על האדמה: אין האדמה חשובה לאיש כפי שהיא חשובה לחייל. כשהוא נצמד אליה בכח, שעה ארוכה, כשהוא מתחפר בה בפניו ובאבריו כולם תוך אימת המוות מפני האש, הריהי ידידו היחיד, אחיו, אמו; והוא גונח את אימתו וצעקותיו אל שתיקתה, אל בטחונה שהאדמה, והיא קולטת אותו ומשחררת לעוד עשר שניות של ריצה, של חיים, ושבה וקולטת אותו, לפעמים לעד." הייתי יכול להביא ציטוטים רבים , חזקים יותר, אך זה כבר תפקידכם לקרוא את הספר. ממולץ בחום למי שלא נגעל מהמילה "פאציפיזם", ולמי שחושב שמלחמה זה משחק מחשב. יאיר
קצף על פני המים / הוצאת כרמי נאור! 1952 עת לאהוב ועת למות / מ . מזרחי שלשה חברים /הוצ' כרמי נאור - ציטוט ההתחלה יפיפה : "השמים היו צהובים כנחושת קלל ועדיין לא העיבם עשן הארובות. מאחורי גגות בית החרושת היה הזוהר מבריק במיוחד.... ..... לפתע שמעתי מאחורי צווחה חדה וצרידה - גקולה של מעלית חלודה הנעה אי-שם במעבה האדמה. דממתי במקומי והקשבתי ..... רוח -רפאים חגה לה שם באפלה! מטלית לבנה מזוהמת על ראשה, שמלתה מופשלת לשחרר חופשית את הברכים, סינר כחול זיג נעלי בית עבות ומטטא מונף ביד. ולא היתה זו כי אם הכבדנית שלנו , מטילדה שטוס. ............ נפלא לא? והיפה ביותר בעיניי - שער הנצחון הוצאת טברסקי - תרגום יעקב אורלנד.(הודפס טרם קום המדינה) ויש הוצאה מאוחרת יותר למיטב זכרוני זמורה ביתן מודן באמצע שנות ה-80. ספר יפיפה ומינורי על רופא יהודי בפריס של תחילת השלטון הנאצי. שאינו רוצה לעזוב את החולים שלו ואת בית החולים שנזקק לשרותיו. אני זוכר משם תיאור של חולה, יפיפה שקשרה עימו קשרים טובים שהסרטן אוכל בה בכל פה. מתאר אותה מבחוץ כיפיפה ומבפנים כולה אכולה.