במה מטפלים?
למושג "אוטיזם" אין שום משמעות טיפולית, כי "אוטיזם" זו שונות ולא מחלה או לקות או נכות.
מטפלים בחוסר סובלנות של הסביבה, בביטויים של גזענות ובסטיגמה....
לעומת זאת, רוב האנשים על הספקטרום האוטיסטי סובלים מ"הצפות" - עליות מתח שקוטעות את השיגרה ומפריעות להם בחיים - ובזה אפשר וצריך לטפל.
אבל, "סוף מעשה במחשבה תחילה" ולכן חשוב לאבחן את סוג ההצפה לפני שמחפשים לה "תרופה", ואפשר לזהות 3 סוגים של "הצפות":
1. הנחל שעולה על גדותיו - זה המצב הכי מוכר ומאפיין לא רק את הספקטרום, ויש אפילו פתגם עתיק שמסביר את זה "הגיעו מים עד נפש". ה"הצפה" היא הדרגתית וצפויה ואפשר לחזות אותה מראש ולמנוע אותה בתכנון מקדים. המניעה יכולה להיות פעילות "חיצונית" (נופש, שיחה שבועית עם פסיכולוג, פעילות מרגיעה) או "פנימית" - פיתוח מנגנוני רגיעה עצמיים, וזה בד"כ מה שמייחד את האסי"ם.
2. הסכר שנפרץ - אופייני לאנשים שנאלצים להסתיר את עצמם מעיני החברה. ה"סכר" הוא מנגנון הגנה שמסתיר את הזהות האמיתית והלא רצויה מבחינה חברתית. זה אופייני יותר לאסי"ם, אבל גם לכל שאר הדחויים, הלא רצויים וסתם קורבנות אקראיים של חברה לא סובלנית. ה"הצפה" צפויה אבל פתאומית והטיפול המתאים הוא תחזוקה קבועה, וזה כולל רגישות לשינויים בתנאי הסביבה והימנעות מסביבה "מציפה", פעילות של שחרור מתח זמינה בלי הגבלות (לזה התכוונתי כשטענתי שחייב להיות מעין חדר רגיעה בבתי ספר), וטיפול מיידי בכל טראומה ע"י ביטוי חופשי, בלי ביקורת ובלי שיפוטיות.
3. גל צונמי - "הצפות" לא צפויות ופתאומיות. אופייני לספקטרום ואולי גם המפתח להבדל בין אספ"ים לאסי"ם. (למרות שבינתיים הכל היטשטש והפך לסתם סטיגמה חברתית). הסיבה להצפות האלו היא שילוב של השונות עצמה עם רגישות גבוהה מאד לתנאי סביבה. יש פתרון גם לבעיה הזו, אבל אני מחפשת עדיין את המילים - כי הבעיה עצמה לא מוכרת ואין שפה שמאפשרת להתחיל להסביר אותה....
למושג "אוטיזם" אין שום משמעות טיפולית, כי "אוטיזם" זו שונות ולא מחלה או לקות או נכות.
מטפלים בחוסר סובלנות של הסביבה, בביטויים של גזענות ובסטיגמה....
לעומת זאת, רוב האנשים על הספקטרום האוטיסטי סובלים מ"הצפות" - עליות מתח שקוטעות את השיגרה ומפריעות להם בחיים - ובזה אפשר וצריך לטפל.
אבל, "סוף מעשה במחשבה תחילה" ולכן חשוב לאבחן את סוג ההצפה לפני שמחפשים לה "תרופה", ואפשר לזהות 3 סוגים של "הצפות":
1. הנחל שעולה על גדותיו - זה המצב הכי מוכר ומאפיין לא רק את הספקטרום, ויש אפילו פתגם עתיק שמסביר את זה "הגיעו מים עד נפש". ה"הצפה" היא הדרגתית וצפויה ואפשר לחזות אותה מראש ולמנוע אותה בתכנון מקדים. המניעה יכולה להיות פעילות "חיצונית" (נופש, שיחה שבועית עם פסיכולוג, פעילות מרגיעה) או "פנימית" - פיתוח מנגנוני רגיעה עצמיים, וזה בד"כ מה שמייחד את האסי"ם.
2. הסכר שנפרץ - אופייני לאנשים שנאלצים להסתיר את עצמם מעיני החברה. ה"סכר" הוא מנגנון הגנה שמסתיר את הזהות האמיתית והלא רצויה מבחינה חברתית. זה אופייני יותר לאסי"ם, אבל גם לכל שאר הדחויים, הלא רצויים וסתם קורבנות אקראיים של חברה לא סובלנית. ה"הצפה" צפויה אבל פתאומית והטיפול המתאים הוא תחזוקה קבועה, וזה כולל רגישות לשינויים בתנאי הסביבה והימנעות מסביבה "מציפה", פעילות של שחרור מתח זמינה בלי הגבלות (לזה התכוונתי כשטענתי שחייב להיות מעין חדר רגיעה בבתי ספר), וטיפול מיידי בכל טראומה ע"י ביטוי חופשי, בלי ביקורת ובלי שיפוטיות.
3. גל צונמי - "הצפות" לא צפויות ופתאומיות. אופייני לספקטרום ואולי גם המפתח להבדל בין אספ"ים לאסי"ם. (למרות שבינתיים הכל היטשטש והפך לסתם סטיגמה חברתית). הסיבה להצפות האלו היא שילוב של השונות עצמה עם רגישות גבוהה מאד לתנאי סביבה. יש פתרון גם לבעיה הזו, אבל אני מחפשת עדיין את המילים - כי הבעיה עצמה לא מוכרת ואין שפה שמאפשרת להתחיל להסביר אותה....