בלתי כ(ק)שיר
טוב.. אז עוד קשר רציני מאוד הולך ויוצא מתוך חיי.. כמעט חודשיים אינטנסיבים כמו שמעולם לא היה לי, חודשיים כמו שנתיים, ועד שסוף סוף היו רגעים מסוימים איתה שהצליחו להיכנס לראשי רסיסי תקווה שאולי הפעם "זה זה", נוכחתי לדעת שאני פשוט בלתי כשיר וגם בלתי קשיר לזוגיות.
דברים מאוד משמעותיים הפריעו לי אצלה, ולא כאן המקום לדווח עליהם, אני יכול לומר שהיא עשתה המון השתדלות וגם אני אבל אני פשוט כנראה לא מיועד עבור זוגיות, יש כנראה אנשים שהאישיות שלהם יותר מידי נוקשה עם עצמם ולכן הם תובעים מהסביבה את אותו הדבר.
תמיד אפשר לטעון שכנראה זה לא היה זה מלכתחילה או לטעון שכאשר תבוא ה"אחת" אני אדע... אז זהו.. שאני לא אדע. אני אידיוט מידי בשביל לדעת משהו.
עכשיו יש לי בבטן את המערבולות המרגיזות האלה של פרידה כואבת, של קשר שהסתיים, אני שונא את המערבולות האלה, לפני 10 שנים אני וחבר שלי המצאנו לתחושה הזו שם, קראנו לזה: "לאכול עניבות". למה עניבות ? כי אתה מרגיש כאילו לאורך כל קני הנשימה עד הפופיק תקועה לך שם עניבה.... במהלך השנים גם נוספה עוד מדרגה לתחושה, "לאכול פפיונים", דרגה נמוכה יותר מעניבה, קטנה יותר אבל גם דרגה מכובדת שת לאכול סרטים רעים על מישהי.
מצד אחד יש לי תחושה של הקלה אבל ההקלה חיוורת לעומת תחושת הפספוס, למדתי כל כך הרבה תורה ב 4 שנים האחרונות והיה לי הרבה כלים להשתמש בהם, והצלחתי להשתמש בהרבה אבל לא מספיק, חייב לעבוד עוד יותר על המידות הגרועות שלי.
הרבה ביהדות אומרים שהזיווג נקבע מלמעלה, אבל יש גם חולקים ואני נמנה עם החולקים, הבורא אולי יכול להביא לך את הזיווג עד הפה או לקרב אותו אליך ובמקרים מסויימים אף להרחיק אותו ממך, אבל מי שבוחר בזיווג זה אתה.
ואני בחרתי.. אז אין לי למי לבוא בתלונות..
יתכן ולא נאמרה המילה האחרונה בינינו אבל אני כבר למוד ניסיון בשלבים הללו. זה השלב שכבר כל אחד מבואס על השני, היא איבדה את הביטחון שלה בי, ואני איבדתי את מה שאיבדתי בה, אבל רק משפט אחד מהדהד לי בראש יותר מכול דבר אחר משפט אחד שמחזיר את כול העולם כולו על הגב - "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שגם אפשר לתקן" - רבי נחמן מברסלב.
שלכם, קצת עצוב, קוקניק.
טוב.. אז עוד קשר רציני מאוד הולך ויוצא מתוך חיי.. כמעט חודשיים אינטנסיבים כמו שמעולם לא היה לי, חודשיים כמו שנתיים, ועד שסוף סוף היו רגעים מסוימים איתה שהצליחו להיכנס לראשי רסיסי תקווה שאולי הפעם "זה זה", נוכחתי לדעת שאני פשוט בלתי כשיר וגם בלתי קשיר לזוגיות.
דברים מאוד משמעותיים הפריעו לי אצלה, ולא כאן המקום לדווח עליהם, אני יכול לומר שהיא עשתה המון השתדלות וגם אני אבל אני פשוט כנראה לא מיועד עבור זוגיות, יש כנראה אנשים שהאישיות שלהם יותר מידי נוקשה עם עצמם ולכן הם תובעים מהסביבה את אותו הדבר.
תמיד אפשר לטעון שכנראה זה לא היה זה מלכתחילה או לטעון שכאשר תבוא ה"אחת" אני אדע... אז זהו.. שאני לא אדע. אני אידיוט מידי בשביל לדעת משהו.
עכשיו יש לי בבטן את המערבולות המרגיזות האלה של פרידה כואבת, של קשר שהסתיים, אני שונא את המערבולות האלה, לפני 10 שנים אני וחבר שלי המצאנו לתחושה הזו שם, קראנו לזה: "לאכול עניבות". למה עניבות ? כי אתה מרגיש כאילו לאורך כל קני הנשימה עד הפופיק תקועה לך שם עניבה.... במהלך השנים גם נוספה עוד מדרגה לתחושה, "לאכול פפיונים", דרגה נמוכה יותר מעניבה, קטנה יותר אבל גם דרגה מכובדת שת לאכול סרטים רעים על מישהי.
מצד אחד יש לי תחושה של הקלה אבל ההקלה חיוורת לעומת תחושת הפספוס, למדתי כל כך הרבה תורה ב 4 שנים האחרונות והיה לי הרבה כלים להשתמש בהם, והצלחתי להשתמש בהרבה אבל לא מספיק, חייב לעבוד עוד יותר על המידות הגרועות שלי.
הרבה ביהדות אומרים שהזיווג נקבע מלמעלה, אבל יש גם חולקים ואני נמנה עם החולקים, הבורא אולי יכול להביא לך את הזיווג עד הפה או לקרב אותו אליך ובמקרים מסויימים אף להרחיק אותו ממך, אבל מי שבוחר בזיווג זה אתה.
ואני בחרתי.. אז אין לי למי לבוא בתלונות..
יתכן ולא נאמרה המילה האחרונה בינינו אבל אני כבר למוד ניסיון בשלבים הללו. זה השלב שכבר כל אחד מבואס על השני, היא איבדה את הביטחון שלה בי, ואני איבדתי את מה שאיבדתי בה, אבל רק משפט אחד מהדהד לי בראש יותר מכול דבר אחר משפט אחד שמחזיר את כול העולם כולו על הגב - "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שגם אפשר לתקן" - רבי נחמן מברסלב.
שלכם, קצת עצוב, קוקניק.
*נראה לי* חחחח
