הדר מרצפות
New member
בלי כותבת
ופתאום את צריכה אותו, שישב בקהל ויהיה קצת גאה. שיבין שיש לך עתיד גם בלי חמש יחידות מתמטיקה, שיבין שאת לא קיימת רק בכל סוף שבוע שני ובימי רביעי, ואולי את צריכה אותו בשביל לא להיות לבד פתאום. כל השנים רק הרחקת אותו, לא רצית אותו בשום חלק, ופתאום, כשנשארת לבד על במה מעץ בלי שום אדם בקהל, את צורחת לעזרה, שלא תיראי כמו עוד ילדה מסכנה. את לא מוצאת עכשיו אף אחד להאשים, במצבים כאלה את רק יכולה לקלל את העולם שהתקלקל בשלב מסוים. כל דבר הוא תוצאה של אחר, והתוצאות של היום הן הכי קטלניות. וכשאת תעלי על הבמה, עם גרון חנוק ובלי טיפת רגש, את תציצי כל שניה על הדלת, אולי יכנס החלום שלך פתאום. זה הזמן שבו את מתחילה לפנטז על מחוות גדולות, שפתאום יופיע אדם בדלת שיעלה על פנייך את החיוך הכי גדול שיש. אף פעם לא עשו לך כאלה דברים, אף פעם לא הצליחו לעודד אותך כשהיית על הקרשים, אפילו לא ניסו. יורדים מהבמה. כל אחד הולך לחבק בשקט את ההורים, בגיל הזה כבר לא נעים להראות שהם חשובים לך. ואת רק שותקת וצורחת מבפנים שיחבקו אותם חזק יותר, שיהיו מאושרים בחלקם. ואת יורדת מהבמה, מחבקת את החברות שלך חיבוק מסורתי ומחייב, אומרים לך שהיית נהדרת, אבל מצד שני, אף אחד לא יגיד לך שהיית גרועה. את מנסה למצוא נושא לשיחה, שלא ישאלו למה את כאן לבד, רק שלא ישאלו, כי אין לך תשובה. הוא לא באמת מצטער שהוא לא יבוא, הנסיעות הארוכות לילדים שלו כבר הרסו לו את הגב, והרבה יותר נוח לשבת במשרד מרווח עם קפה ומזגן, מאשר לשבת בחדר צפוף ולראות את הבת שלו נותנת את ההופעה הכי גדולה שהייתה לה עד עכשיו. והיא, היא חולה. היא מצטערת על דברים שלא באשמתה, ואני אומרת לה שאלה רק תוצאות של דברים אחרים, היא מחייכת. היא אומרת שדברים כאלה קורים, לא מתוצאות, מעצמם. ומוסיפה עוד התנצלות אמיתית. כשתכנסי לרכב בדרך חזרה, לא יהיה מי שיחמיא לך על ההופעה. לא יהיה מי שידבר על הדברים ויתעניין באמת. לא יהיה מי שירכל בשקט על שאר השחקנים לעתיד, מי היה טוב ומי היה רע. יורידו אותך מחוץ לבית, תגידי תודה, הם יגידו בבקשה, ואת תסגרי את הדלת מאחורייך. תחזרי בשקט לבית, תכנסי למיטה, תחבקי את הכרית חזק, ותנסי בכל כוחך למצוא אשמים. לא תצליחי למצוא אף אחד חוץ מעצמך. כי כל דבר תוצאה של אחר.
ופתאום את צריכה אותו, שישב בקהל ויהיה קצת גאה. שיבין שיש לך עתיד גם בלי חמש יחידות מתמטיקה, שיבין שאת לא קיימת רק בכל סוף שבוע שני ובימי רביעי, ואולי את צריכה אותו בשביל לא להיות לבד פתאום. כל השנים רק הרחקת אותו, לא רצית אותו בשום חלק, ופתאום, כשנשארת לבד על במה מעץ בלי שום אדם בקהל, את צורחת לעזרה, שלא תיראי כמו עוד ילדה מסכנה. את לא מוצאת עכשיו אף אחד להאשים, במצבים כאלה את רק יכולה לקלל את העולם שהתקלקל בשלב מסוים. כל דבר הוא תוצאה של אחר, והתוצאות של היום הן הכי קטלניות. וכשאת תעלי על הבמה, עם גרון חנוק ובלי טיפת רגש, את תציצי כל שניה על הדלת, אולי יכנס החלום שלך פתאום. זה הזמן שבו את מתחילה לפנטז על מחוות גדולות, שפתאום יופיע אדם בדלת שיעלה על פנייך את החיוך הכי גדול שיש. אף פעם לא עשו לך כאלה דברים, אף פעם לא הצליחו לעודד אותך כשהיית על הקרשים, אפילו לא ניסו. יורדים מהבמה. כל אחד הולך לחבק בשקט את ההורים, בגיל הזה כבר לא נעים להראות שהם חשובים לך. ואת רק שותקת וצורחת מבפנים שיחבקו אותם חזק יותר, שיהיו מאושרים בחלקם. ואת יורדת מהבמה, מחבקת את החברות שלך חיבוק מסורתי ומחייב, אומרים לך שהיית נהדרת, אבל מצד שני, אף אחד לא יגיד לך שהיית גרועה. את מנסה למצוא נושא לשיחה, שלא ישאלו למה את כאן לבד, רק שלא ישאלו, כי אין לך תשובה. הוא לא באמת מצטער שהוא לא יבוא, הנסיעות הארוכות לילדים שלו כבר הרסו לו את הגב, והרבה יותר נוח לשבת במשרד מרווח עם קפה ומזגן, מאשר לשבת בחדר צפוף ולראות את הבת שלו נותנת את ההופעה הכי גדולה שהייתה לה עד עכשיו. והיא, היא חולה. היא מצטערת על דברים שלא באשמתה, ואני אומרת לה שאלה רק תוצאות של דברים אחרים, היא מחייכת. היא אומרת שדברים כאלה קורים, לא מתוצאות, מעצמם. ומוסיפה עוד התנצלות אמיתית. כשתכנסי לרכב בדרך חזרה, לא יהיה מי שיחמיא לך על ההופעה. לא יהיה מי שידבר על הדברים ויתעניין באמת. לא יהיה מי שירכל בשקט על שאר השחקנים לעתיד, מי היה טוב ומי היה רע. יורידו אותך מחוץ לבית, תגידי תודה, הם יגידו בבקשה, ואת תסגרי את הדלת מאחורייך. תחזרי בשקט לבית, תכנסי למיטה, תחבקי את הכרית חזק, ותנסי בכל כוחך למצוא אשמים. לא תצליחי למצוא אף אחד חוץ מעצמך. כי כל דבר תוצאה של אחר.
