בלי זכות לכאוב

[almi1]

בלי זכות לכאוב

אחיין של החבר הכי טוב של החבר שלי מת. בן 17. הלכנו לשבעה ומאז אני לא מצליחה לצאת מזה. אני מרגישה שאני במעגל כל כך חיצוני שזה אולי לא הוגן מצידי להיות בכלל זו שזקוקה לניחום. באתי לשבעה כדי לחזק את החבר שלי ויצאתי כל כך מוחלשת.. בכלל לא הכרתי אותו, אבל אני מוצאת את עצמי נכנסת לאתר שירים שהוא היה כותב בו, קוראת את היצירות שלו ומתעצבת. אף פעם לא נחשפתי לכאלו עוצמות של כאב וצער. אני מרגישה שאין לי זכות בכלל להיות עצובה מזה, שאם ככה אני מגיבה אז רק לתאר עד כמה מסכנה המשפחה. וגם החבר שלי נסע עכשיו לשבועיים לחו"ל ואני מרגישה לבד ורגישה. אני בדיכאון.

 

[אחשל]

הזכות לכאוב ../images/Emo201.gif

הזכות הזו נתונה לכל אדם. אולי את במעגל חיצוני, אבל ההדף מגיע גם אלייך, ונוגע. ה"מומחים" להתמודדות עם שכול ואובדן מגדירים מעגלי הדף חיצונייים אף יותר, עד רמת אלו שקוראים את הידיעה בעיתון, וליבם נחמץ על אדם זר שהלך, על משפחה כואבת... מותר לך לכאוב, להתעצב, ומותר ורצוי לא להיות לבד בזמן הזה, ולכן גם אנחנו כאן

 

[almi1]

תודה רבה ../images/Emo141.gif

 

[almi1]

ועוד משהו..

החבר שלי לקח קשה מאוד את מה שקרה.. ואני תמכתי בו וחיזקתי אותו. עד שבאתי לשבעה וזה נפל עליי. למען האמת הייתי בשבעה אחת בחיים שלי, והיא היתה לסבתא מבוגרת מאוד של ידיד שלי. אז אתם יכולים להבין את ההבדל.. כך שלא הכרתי את עצמי מספיק במצבים כאלו כדי לדעת שזה באמת יהיה יותר מכפי שאוכל "לסבול". וזו גם מצווה לנחם אבלים ולכן קשה לי עם הגישה של לחשוב על עצמי ועל איך שזה מעציב אותי. אני לא העיקר כאן. אז כששמע על מה שקרה, החבר שלי דחה את הטיסה שלו לחו"ל (למטרות נופש) בכמה ימים כדי להשאר עם חבר שלו ולתמוך בו. אתמול הוא טס לשבועיים והחלטנו ביחד שעברו עליו ימים קשים והטיול הזה לחו"ל ייתן לו דחיפה להתעודדות ולמלא מצברים. אבל מה? עכשיו פתאום העצב נפל עליי והחבר רחוק וזה עצוב לי. ויותר מזה, אני לא רוצה עכשיו להפיל עליו את הקושי שלי אחרי שעודדתי אותו לצאת מזה. אני לא רוצה לגרור אותו חזרה פנימה. מצד שני, הוא האדם הקרוב אליי ביותר ולא אוכל לדבר איתו בטלפון לחו"ל ולשמור על קור רוח כאילו לא כואב לי בפנים. זה עוזר לכתוב על זה...

 

[yazi22]

שותפות

כל כך צודק אחשל. נדהמתי, וגם התמלאתי והתחמם ליבי מכל אותם אנשים, שאף פעם לא הכירו את עמר בחייו, ופתאום, דרך הדברים שכתבתי, או דרך האתר שבנו חברים שלו, או דרך דברים משלו שקראו, תמונות שלו שראו, פתאום, נפשם נקשרה בנפשו. פתאום אנשים שלא הכירו אותו בחייו אוהבים אותו, בוכים עליו. בתוך המצב הבלתי אפשרי, זה אחד הדברים שהכי משמחים. מה שאת עוברת ומרגישה הוא הצורה הנקייה והאמיתית של השתתפות בצער. את משתתפת בצערם פשוטו כמשמעו, בלי קלישאות. מה שלום משפחתו? מה שלום הוריו? מכל האנשים שבעולם, האנשים שאני הכי מזדהה איתם הם אלה שאיבדו ילד בן 17. עצוב לקבל אנשים חדשים לקבוצה.