בלי אשליות, עם כיף
בוקר יום שישי. העולם מתמוטט בטלויזיה. מה טוב מלברוח כמה שיותר מהר אל עולם דמיוני. אני יושב מול המחשב. כותב ``פרק שלושים ושמונה``. והנה אני כבר בעולם בעל שני ירחים. ביבשת ששמה איסקאריה. בממלכת נשים ששמה סולימאת, הנאלצת להעניק שיוויון לגברים שלה שנתיים לפני מלחמת האלף. לכאורה, בולשיט מוחלט. מה אכפת לי. הילדים שלי מתגלגלים מצחוק ואוהבים כל מלה. מה הפלא. אני מתאר סאגה משפחתית על חמישה ילדים והוריהם. שלוש מתוך הדמויות מבוססות על ילדי ומה הפלא שהם אוהבים לראות את עצמם כהרפתקנים העוברים הרפתקות מופלאות. אין לי שום אשליה שזו אמנות. אבל כיף לי לגלגל סיפור. בארץ הנוראה שלנו יותר טוב מאלכוהול, סמים או אמצעי בריחה אחר. עולם שכולו שלי. שמות ארצות וערים. הרים ונהרות. שפות ותרבויות. בונה אותו שלב אחר שלב וצריך כבר מילון מושגים, כדי לזכור הכול. שירה ניאו-קלאסית כמו שלי היא סיפוק אינטלקטואלי ואסתטי צונן. קוראים כמעט ואין. לפני חודשיים מכתב מספריית פועלים. קח את הספרים שלך, או שנגרוס אותם לקונפטי. אז לקחתי. אין דבר יותר עצוב מחבילות של ספרים ללא דורש. פרוזה מלאה אקשן והומור, מסתורין ודמיון היא כיף שקשה לתאר.עם קוראים. בלי קוראים. יש לי פה קהל קטנטן אוהד מאוד. אתה קם לאחר כמה שעות כתיבה. הילדים מתנפלים, מי יקרא ראשון את הפרק. מותח את הזרועות. שואף אויר. אסקפיזם? - אולי - אבל, אלוהים, זה עוזר - כמה כיף לחיות!
בוקר יום שישי. העולם מתמוטט בטלויזיה. מה טוב מלברוח כמה שיותר מהר אל עולם דמיוני. אני יושב מול המחשב. כותב ``פרק שלושים ושמונה``. והנה אני כבר בעולם בעל שני ירחים. ביבשת ששמה איסקאריה. בממלכת נשים ששמה סולימאת, הנאלצת להעניק שיוויון לגברים שלה שנתיים לפני מלחמת האלף. לכאורה, בולשיט מוחלט. מה אכפת לי. הילדים שלי מתגלגלים מצחוק ואוהבים כל מלה. מה הפלא. אני מתאר סאגה משפחתית על חמישה ילדים והוריהם. שלוש מתוך הדמויות מבוססות על ילדי ומה הפלא שהם אוהבים לראות את עצמם כהרפתקנים העוברים הרפתקות מופלאות. אין לי שום אשליה שזו אמנות. אבל כיף לי לגלגל סיפור. בארץ הנוראה שלנו יותר טוב מאלכוהול, סמים או אמצעי בריחה אחר. עולם שכולו שלי. שמות ארצות וערים. הרים ונהרות. שפות ותרבויות. בונה אותו שלב אחר שלב וצריך כבר מילון מושגים, כדי לזכור הכול. שירה ניאו-קלאסית כמו שלי היא סיפוק אינטלקטואלי ואסתטי צונן. קוראים כמעט ואין. לפני חודשיים מכתב מספריית פועלים. קח את הספרים שלך, או שנגרוס אותם לקונפטי. אז לקחתי. אין דבר יותר עצוב מחבילות של ספרים ללא דורש. פרוזה מלאה אקשן והומור, מסתורין ודמיון היא כיף שקשה לתאר.עם קוראים. בלי קוראים. יש לי פה קהל קטנטן אוהד מאוד. אתה קם לאחר כמה שעות כתיבה. הילדים מתנפלים, מי יקרא ראשון את הפרק. מותח את הזרועות. שואף אויר. אסקפיזם? - אולי - אבל, אלוהים, זה עוזר - כמה כיף לחיות!