בלילות

[שישמים אחרים]

בלילות

אני נוסעת אחורה בזמן. לפה, לשם. בהפוגות אני מספרת לי סיפורים עליי (אלה שאני לא רוצה, או תמיד בוכה מדי בשביל). איך פעם הייתי, וקרה לי, ולא הצלחתי, ואני לא מצליחה עדיין. לעצמי של עכשיו אני מספרת שלא קרה כלום, ושוב אני מגזימה. מאוחר יותר אני מתמקחת: הנסיעה בזמן לא תמשיך כשאשן ובתמורה, אני מבטיחה לעשות שלא יהיה לי נח. (גם בימים אני נוסעת בזמן)

 

[ג ר נ י ו ם]

כל כך שמחה שאת מעזה לכתוב. מעבר לזה, אמשיך מחר...

 

[ג ר נ י ו ם]

(את כותבת נורא יפה)

מזכירה לך ש:"אם קשה להבין את עובדת הגוף / מה לגבי פלישת הדברים הסמויים מן העין, / ואם מה שהיה כל השנים תהום / אינו אלא ילד מתכווץ אל חיק עצמו לישון." ובמחשבה שניה, זה לא רק שאת כותבת נורא יפה. זה שאת כל כך אכזרית, אכזרית מדי, כלפי עצמך. לא עשית שום דבר רע. שום-דבר-רע. ועכשיו, שלא באשמתך, את צריכה לברור היטב את המטפלת שאליה תלכי בקרוב (אבל ממש בקרוב, טוב?). מזכירה לך גם שאני כאן.

 

[No longer]

נוראי ומדויק.

אולי ניפגש מתישהו בדרך, כל הנוסעים בזמן למיניהם. נחליט ביחד שלא שווה להיתקע שם. בינתיים, שינה ערבה לך. וחולמות פז. [כי אפשר לקוות]

 

[ג ר נ י ו ם]

איזו תגובה נהדרת. זה ממש מצא חן בעיני

 

[No longer]

 

[פרפר בתוך אגרוף]

ומה יקרה,

אם תפגישי את זו של היום וזו של הזכרונות לשיחה אמיתית, כזו שבה כל אחת תנסה לשמוע את השניה, לא להפריע, לא לקטוע או לסתור, רק לשמוע איך היא מרגישה ומה היא יודעת עלייך. אולי תגלי קצת מי את בין השתיים...

 

[ג ר נ י ו ם]

מקווה שאת מוצאת זמן לטפל בעצמך

(פחות באחרים. ומה קורה עם ההפניה ההיא לרמב"ם?...)

 

[שישמים אחרים]

(שלא יקפוץ)

אני מוצאת זמן לעצמי, אבל לא קורה בו שום דבר טיפולי. במקרה הטוב, לא קורה בו כלום. (כי אני עייפה מדי). רמב"ם צריכים להתקשר להגיד אם הם רוצים אותי. אני מחכה. ותודה, את

 

[ג ר נ י ו ם]

מחכה לשמוע ממך

ותתמודדי אם קופץ - לא פספסתי את האנדרטונים של "במקרה הטוב, לא קורה בו כלום". מקווה שאת ישנה עכשיו. תכתבי כשיהיה לך כוח?

 

[שישמים אחרים]

תודה לכן.

רציתי להגיב בנפרד אבל אני קצת זומבי. קראתי אתכן, התרגשתי מאוד וגם לקחתי הרבה לתשומת ליבי. תודה גדולה, וסליחה. (בטח שאפשר לקוות).