בלילה

[ענווה ונכנעת]

בלילה

כשאנחנו במיטה, היא מחבקת אותי ואני יכולה רק לחשוב איך הייתי נגעלת ממני אם הייתי היא
אני לא יכולה לתת לה לגעת בי
אני יודעת שהיא משקרת גם כשהיא לוחשת לי את המילים הכי יפות
כי אני לא יכולה להרגיש יפה ולא נאהבת
לא כשאני נראית ככה, לא כשאני מרגישה ככה
אז כשהיא מחבקת אותי אני קופאת וכשהיא מדברת אלי אני לוחשת בלב
אלוהים תעשה שאהיה רזה אלוהים תעשה שאהיה רזה אלוהים תעשה שאהיה רזה

 

[No longer]

היי

אני מאד יכולה להזדהות, לרגעים מסוימים, עם התחושה הזו מול בת הזוג שלך.
אבל האם יש לך רגעים אחרים, בהם את מאפשרת למילים שלה לגעת בך, ולספק שאולי כן אפשר, להציץ? אולי יש רגעים שהאהבה הזו מצליחה לחדור? וגם, היא יודעת שאת מרגישה ככה?

ברוכה הבאה, או שאת לא חדשה כאן? לא בטוחה אם ראיתי את הכינוי כאן או לא

 

[ענווה ונכנעת]

אכן חדשה

ז"א כבר כתבתי כאן הודעה וביקשתי להצטרף, אבל מאז לא כתבתי שוב עד עכשיו.

אני קצת מפחדת להגיד איך אני מרגישה כי אני לא יודעת מה מתאים כאן, ובעצמי כועסת על עצמי על איך שאני מרגישה, אבל בחסות האנונימיות,
אני יכולה לספר שאני בעצמי לא נמשכת לנשים שמנות, ונמשכת לנשים רזות.
החברה שלי יפה, שלא לומר כוסית, ואני לא יכולה שלא לחשוב שמגיעה לה מישהי יפה ורזה כמוה.
זה טיפשי, היא אוהבת אותי. זה טיפשי, לא אמורים לאהוב אנשים לפי איך שהם נראים. יותר מזה, זה ממש מכוער מצידי, ואני שונאת את עצמי על המחשבה הזו, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב ככה.

היא יודעת שאני לא אוהבת את איך שאני נראית. אבל היא בריאה ונורמלית מדי כדי להבין כמה השנאה הזו לעצמי ולגוף שלי יכולה להיות משתקת.
אני יכולה לדבר איתה על זה, אבל עד המקום שבו אין מילים להסביר איך זה להיות עם הפרעת אכילה ואיזה מחשבות פסיכיות זה מריץ לך במח.

אז זה חוזר ככה לרגעים הכי אינטימים שלנו, במקומות הכי קרובים,
אני פשוט לא יכולה להנות מהגוף שלי ולא יכולה לאהוב אותו
ולא מסוגלת לחשוב שהיא אוהבת אותו.

מקווה שמשהו מכל זה מובן...

 

[ג ר נ י ו ם]

ברור שזה מובן

ואני יכולה להזדהות. וברוכה הבאה

את יודעת, מצד אחד, זה נורא עצוב שזה חודר ככה לרגעים הכי קרובים ואינטימיים שלכן. מצד שני, לאן זה לא יחדור אם לא לשם? כלומר, אלה הרגעים שבהם את הכי חשופה, מול עצמך ומולה. אלה הרגעים הכי קשים.

אני מקווה שאולי יש גם רגעים אחרים, שבהם את יכולה להרגיש את האהבה שלה ושזאת אהבה שמגיעה לך, גם בתוך הגוף שלך ולמרות איך שאת מרגישה כלפיו עכשיו.

חוץ מזה תמיד שואלים כאן אם את בטיפול. אז את בטיפול?

 

[ענווה ונכנעת]

קצת רוצה לבכות

רק מהמילה הזו, חשופה.

הייתי בטיפול, בעבר במסגרת של אשפוז וגם אחריה הרבה זמן
אני לא בטיפול עכישו ולא בטוחה שאני צריכה ורוצה
היו לי שנים מאוד סוערות שהייתי צריכה בהן המון עזרה אבל עכשיו בסך-הכל דברים נורמלים ועובדים בסדר.
אם זה עובד לא נוגעים, לא ככה?

 

[ג ר נ י ו ם]

אבל יש דברים שלא עובדים

ואז אולי כדי לגעת שוב?

(אלה שאלות שאני שואלת גם את עצמי)

 

[ג ר נ י ו ם]

*כדאי..

 

[פרפר בתוך אגרוף]

היי.

עצוב לקרוא, שיש לך אהבה ואת לא יכולה להתנחם ולהתחבק בה,
לקחת ממנה כח.
אני יודעת איך זה לשנוא את עצמך ככה,
אבל חושבת שזה לא באמת קשור למשקל שלנו, לא באמת קשור לאיך אנחנו נראים.
את מתחברת לזה?

ברוכה הבאה

 

[ענווה ונכנעת]

תודה על התגובה

אני חושבת שאם הייתי רזה היה לי קל יותר לאהוב את עצמי.
ובטח שהיה לי קל יותר להיות נאהבת.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אני מאמינה שזה יכול להקל

על התמודדיות רבות.
אבל שנאה עצמית היא משהו הרבה יותר גדול מאשר רק לגוף...

 

[כמהאפשר]

רחלי, הי

את לא חושבת שיכולה להיות הלקאה עצמית("שנאה" היא מילה חזקה וקצת קשה לי, באופן אישי)שכן ממוקדת בצד הפיזי בעיקר?
זה מחייב, לעתך, להיות עמוק יותר ומשליך(או לחלופין השלכה של..) על רבדים אחרים, רחבים יותר?

 

[פרפר בתוך אגרוף]

היי.

קודם כל, המילה שנאה היא המילה שבה השתמשה כותבת השרשור. ואני גם חושבת שאצל רובנו היא המילה הנכונה לתחושות הקשות שמרגישים.

אני חושבת שיכול להיות קושי גדול עם מראה או משקל, ושנשים רבות סובלות מקושי כזה. אבל הפרעות אכילה לא מתקיימות בלי עוד סיבות, עמוקות יותר, מאשר קושי עם המראה החיצוני. ההרס העצמי שקשור בהפרעות אכילה הוא גדול מקושי עם מראה חיצוני ומשקל.