בלו לאב יקר...

תרנגולת

New member
בלו לאב יקר...

כתבתי מכתב ארווךךך. תפוז הזה.. אוף איתו. הפורום הזה בהחלט לא פתרון, ו*כל* הבנות שנמצאות כאן צריכות טיפול כי הפרעות אכילה הן מחלות נפשיות.. כמו כל מחלה, הן צריכה טיפול, הן לא חולפות מאליהן.. צריך לצרף במקביל עזרה מקצועית- כי זה מצב שדורש את זה. אבל כל אחת אחראית על עצמה.. ואי אפשר להכריח מישהי לרצות להחלים.. אפשר רק לתמוך ולאהוב- וזה המקום לקבל בו את התמיכה הזאת ואת האהבה הזאת.. שעוזרת לנשמה. היא לא יכולה ``להציל`` אף אחד, היא רק יכולה לעזור לנשמה.. לא לרפא אותה. בלו יקר, גם אני כמוך כל כך מפחדת מהיום שיקרה משהו רע חס וחלילה.. זה יכול לקרות.. כמעט עברתי את זה, ולא פעם אחת.. אבל אי אפשר להכריח בן אדם לפנות לעזרה. כשקורה דבר כזה צריך לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע את זה.. עדיף שלאנשים האלה יהיה לאן לפנות כשקשה מאשר שלא יוכלו לפנות לאף אחד. הפורום הוא לא תחליף לטיפול בעייני אף אחת.. יש כאלה שבטיפול, יש כאלה שלא, יש כאלה שעברו את זה.. יש תהליכים שאנשים צריכים לעבור עם עצמם לפעמים, יש צעדים שקשה לעשות ולוקחים זמן. והפורום.. הוא כאן. בשביל תמיכה והבנה.. תשתדל לא לפחד- כי אין ממה.. נשאר רק לאהוב ולתמוך. זה מה שאפשר לספק כאן. זה כל מה שאפשר. וזה הרבה.. זה המון.. תהיה בטוח בזה. שלך, תרנגולת.
 

blue love

New member
תרנגולת...

אני חייב להתייחס למשפט שכתבת.. ציטוט.. ``אבל כל אחת אחראית על עצמה.. ואי אפשר להכריח מישהי לרצות להחלים..`` מה????????...לא מקובל עליי בכלל..!!! מה זה?...הרמת ידיים?...זהו?...נשבר ...אין כח להילחם יותר? מי כאן לא רוצה להחלים?...מי כאן רוצה ונהנת להיות חולה?.. מי כאן מוכנה למות ולהשאיר אחריה כל כך הרבה כאב בליבם של אנשים שכל כך אוהבים אותה?..מי כאן יכולה להתייאש כשכולם רוצים להחדיר בה כח להמשיך הלאה ולהחלים??? אולי אני נשמע קצת קשה כרגע..אבל את חייבת להבין דבר אחד תרנגולת.. גם שקשה וגם שאפסה התקווה ...אסור להגיד שאי אפשר להכריח מישהי לרצות להחלים...כי אם אנחנו מדברים על תמיכה בפורום הזה...זה חלק גדול מהעניין... בקשר לשאר הדברים שכתבת אני דיי מסכים איתך תרנגולת חמודה.. לא לאבד תקווה blue
 
blue יקר

אני לא חושבת שהמשפט הזה נאמר מתוך ויתור והרמת ידיים. תראה, אנחנו אכן פורום תמיכה. ואנו מדגישות זאת שוב ושוב - שאין זה תחליף לטיפול. זה יותר בשביל להרגיש שאנחנו לא לבד עם המחלה הזו, שזה לא משהו שנפל רק עלינו משמיים ואין מה לעשות, אף אחד לא מבין ולא יבין. ואם שמת לב, אנחנו כל הזמן מנסות לדחוף לכיוון של הכרה במחלה וטיפול בה. ומסבירות שוב ושוב עד כמה זה חשוב. עד כמה חשובות השיחות ופתיחת הבעיות למרות הקושי - ולא כאן, אלא בטיפול של אנשי מקצוע. עד כמה חשוב המעקב התזונתי. עד כמה חשוב שלא להישאר עם זה לבד וכן לפנות לעזרה. אבל אתה יודע...באמת, אי אפשר לכפות על מישהו את הרצון להחלים. הרשה לי לספר לך משהו. בתחילת דרכי, באשפוז הראשון או השני(הכל כבר מטשטש עם השנים מרוב..) הייתה לי חברה שכבר הייתה די עמוק בתוך האנורקסיה, עם פגיעות גופניות עקב המחלה... היא אמרה לי אז: ``מאיה, תברחי כמה מהר וכמה רחוק שאת יכולה, כי בשלב כלשהו מאבדים את השליטה, ואז- זה כבר לא תלוי רק בך``. אני , כמובן, הייתי הכי חכמה....ולא שמעתי לה. וניכנסתי לתוך זה בכל הכוח. ואני מצטערת על זה עד היום. אני לא מאחלת לאף אחד לעבור את מה שעברתי...ואני לא רוצה להיכנס לפרטים. החברה הזו שלי - ובכן, היא היום באדמה. ואני פה, מנסה ככל יכולתי להעביר את המסר שהיא ניסתה להעביר לי ואני לא הסכמתי לקבל. אני לא יודעת במה אני טובה ממנה. אני לא יודעת למה אני היום בחיים והיא לא. אבל אני מנסה למלא את צוואתה דרך התמיכה הזו בבנות. דרך הבנה וקבלת הרגשתן, יחד עם תמיכה וניסיון לכוון לכיוון שנחשב לנכון. דרך הסברים, וניסיון להעביר את המסר שיש מה להפסיד.... החיים מחכים לנו שרק נבוא ונאסוף אותן. ולא תמיד זה ניגמר בטוב. אנחנו יכולים רק להציע להן את התיקווה לעודד אותן שלא לוותר. אבל את העבודה האמיתית, הקשה, רק הן יכולות לעשות. השינוי יבוא רק מתוך רצון שלהן, מתוך החלטה שנמספיק ודי, ושרוצים לגלות מעבר, מה מציאים לנו החיים. במשך שנים לא רציתי לוותר. והמשכתי להילחם נגד כולם. ובגלל זה כל הטיפולים לא ממש עזרו. והגעתי לכפייה. עד ש... אני, מתוך החלטה שלי, החלטתי שדי ומספיק לי. ושאני רוצה לחיות. ואת זה - אף אחד לא יכול היה להכניס לי בכפייה. אז הנה אנחנו כאן....מנסים להזכיר כל הזמן שיש בשביל מה. והמלחמה שלנו היא יום יומית וכל קרב הוא קרב בפני עצמו. אבל מה שחשוב הוא הניצחון במלחמה כולה. ובלי מורל...ותמיכה...ועידוד.....ולהזכיר שמחר יבוא יום חדש.... בשביל זה אנחנו כאן. שלך עם המון הערכה לדאגתך ומי יתן ואכן כולנו לא נאבד את התקווה ונמשיך יחד קדימה. עם דגש על ה``יחד``, כי לבד זה קשה נורא. מאיה
 

תרנגולת

New member
תתפלא.. (טריגר)

אתה עם ראש בעננים.. כאילו הכל טוב. כאילו בכולן יש את הרצון לנצח את המחלה ולהיות בריאות ומאושרות.. אז זה לא כך! צא מהאשליה- לא הכל יהיה כאן יפה. מה גם- שיש כאלה שלא מתות מזה, שסתם הורסות לעצמן את הבריאות ומתבשלות במיץ של עצמן- כמוני.. אולי ההודעה הזאת מה12.3 תבהיר לך את התמונה. אני לא רוצה לצאת מזה.. לא באמת רוצה.. ------- אני.. עם מצבי רוח משתנים.. לפחות כבר אל דכאון כמו קודם. שוב לא אוכלת. לא יודעת מה אני רוצה.. לצאת מזה או לשקוע (=להיות רזה). אפשר להגיד שהחלטתי- ואני נחושה.. אבל לא שלמה עם עצמי.. כמה שזה נשמע דבילי.. פשוט קשה לי לחשוב שנכשלתי, קשה לי לחשוב על עצמי במשקל נורמלי חושבת שאני נראית טוב, שזה רזה, אני מפחדת מזה שאי פעם אני אוכל סתם כך, כי בא לי, קשה לי לוותר על הצומות, קשה לי לוותר על הראש הזה-החולה כי ההתעסקות שלי במשקל, למרות שהיא השתלטה לי על החיים- ו``לקחה`` כל דבר חי שהיה שם, שזה אומר רגשות, אנשים, לימודים, סיבה מעבר למה אני אוכל או אוכל- ההרגשה שאני מתעסקת במשהו שהוא יותר חשוב (למרות שזה בדיוק להפך)- שאני לא זקוקה לאף אחד, זה אני וההפרעה.. אני והיא- קובעות לי את המצב רוח, ולא אנשים מהצד. קשה לי לחשוב שאני לא אהיה רזה.. אני אוהבת את ההפרעה הזאת בסך הכל- גם אם אני שונאת אותה.. זה פשוט הכל ביחד. אני מרגישה כאילו שהיא אני- כי מה אני בעצם מעבר לקלוריות? זה כל מה שאני עושה.. מבוקר ועד הבוקר שאחרי.. נשקלת בבוקר לפני ביה``ס, נשקלת בביה``ס, נשקלת אחרי ביה``ס, נשקלת בצהריים, בערב לפני השינה, אחרי האוכל, לפני האוכל, לפני מקלחת, אחרי מקלחת, וכל פעם שאני מסתכלת על המשקל הזה הוא כאילו קורא לי לבוא אליו- כאילו שמשהו השתנה מהשקילה של 5 לשקילה של 7. אני סופרת כל הזמן קלוריות, ובודקת עוד כמה יש לי לרדת וכמה זמן זה יקח לי לדעתי.. תמיד חושבת על הצום הבא.. מקללת את עצמי כשאני אוכלת, כי הרי זה אסור, ואני פרה שמנה, וחזירה, וכשאני כזאת שמנה.. לא מגיע לי בכלל.. אני כזאת טיפשה, וכזאת מכוערת, וכ``כ מטומטמת, כ``כ כישלון- אז לפחות בדבר הזה שאני אצליח. כשאני לא אוכלת- אז אני מרגישה טוב.. מעל כולם. נקיה, טהורה.. החולשה הזאת שתוקפת אותי, החולשה הפיזית, כ``כ נעימה.. ואני מרוצה מעצמי- שלא אכלתי, שאני לא צריכה אוכל.. שאני מתקדמת יפה לעבר המטרה.. (אתן בטח מכירות את זה טוב כ``כ ) זאת הבחירה הקלה- להמשיך עם זה.. וזה מה שאני עושה. בוחרת במה שהכי קל.. בורחת כמו תמיד- עד הפעם הבאה שאשבר, עד שאשבר מהשבירות.. אבל עדין לא שלמה.. ועצוב לי עכשיו, וקשה לי.. לפעמים אני מסתכלת על עצמי מהצד, לאן הגעתי, אני לא לומדת, אין לי חברים ש``זרקתי`` לטובת ההפרעה.. אין לי עניין בכלום חוץ ממנה.. מה אני רוצה? אז אני לא יודעת.. ושום מילים הגיוניות לא יעזרו כאן- הן עוברות מעל הראש.. כבר שמעתי אלפי כאלה.. הן לא משפיעות על הרצון החזק להרזות.. ואין מי שיכול להשפיע עלי בהרגשה- זה רק אני יכולה. זה כנראה בטוח- אני רוצה להרזות.. אני מקווה שהאי אכילה תשמיד לי את המחשבות האלה, של טיפול.. או רצון לצאת מהמצב הזה.. מקווה שהאכילה המועטה או הצום- ינפנפו החוצה את המחשבות האלה, ושאני אהיה מרוכזת רק ביעד שלי.. כמו פעם.. כמו שאני רוצה. אז רע לי, אני עצובה, אני שמחה, טוב לי, אני צוחקת, בוכה, מיואשת, כואבת, מלאת תקווה, מרגישה נהדר, לא מרגישה- הכל משתנה כ``כ מהר.. אם אני רק אכתוב הודעה על כל פעם שהמצב רוח משתנה- הפורום הזה יכפיל ואף ישלש את מספר הודעותיו.. אז ויתרתי על זה מקווה שאדע.. בוקר טוב לכולן.. ורק שתדעו שגם אם אני נעלמת.. אני עוקבת אחרי ההודעות, ותמיד תמיד אוהבת אתכן המון.. --<-{@ שלכן תמיד.. אוהבת, תרנגולת. (הוי.. הן מקרקרות כבר התרנגולות.. 5 ורבע בבוקר. הגיע זמנם להתעורר.. ועוד מעט גם אתן:)
 

תרנגולת

New member
נמחקות כאן הודעות?!!

או שאני לא מבינה את תפוז, או שתפוז לא מבין אותי. ואני.. בררר איתו.
 

פו

New member
לתרנגולת

קראתי את מה שאת אומרת . זה מוכר לי מאיזה מקום.... די נמאס מהמחלה הנוראה הזאת...
 

blue love

New member
תרנגולת..

תיסלחי לי חמודה...אבל את סובלת מבעיה חמורה מאוד... אני לא אוסיף עוד מלבד...את זקוקה לטיפול ודחוף!!!ולא צריך להיות פסיכולוג או רופא כדי להבין את זה... כואב לי שאת אומרת שאת לא רוצה לצאת מזה...אבל תדעי שהרבית הבנות כן רוצות לצאת מזה ולפתוח דף חדש בחייהן...ומה שאת כתבת עכשיו בעצם מהווה נזק לכל אותן מלאכיות שרוצות דרך אחרת ורוצות להחלים.. חבל לי מאוד שאת רוצה להישאר בתוך החיים האלה כמו שהם...זה אפילו מעציב אותי מאוד... blue
 

תרנגולת

New member
לא אסלח לך חמוד..

תודה. אתה מדבר לליבי. אתה יודע.. אחרי שכתבתי מכתב ככה ארוך על מה שאני מרגישה (וגם אם הוא ישן, הוא תקף) אתה עונה לי תגובה שאומרת לי ``את זקוקה לטיפול דחוף!!!`` כאילו אני איזה משוגעת שנפלה מהירח. אז קודם- תחזור אחורה ותראה שכשאתה אמרת ``חלק מהבנות כאן ממש צריכות טיפול``, אני אמרתי לך ``כולן צריכות כאן טיפול- זו הפרעה``. אל תהיה עצוב. לי זה לא עצוב. סתם מפריע.. וזה שטויות. אתה רוצה כל כך שהכל יהיה מושלם- שכולן ירצו, אבל אתה יודע- אם כולן היו רוצות, הרוב (אם לא כולן) היו מצליחות. אבל מה? זה לא כך. לך תקרא כמה באמת יוצאות מזה, כמה מתות מזה.. לך תבדוק. אוף. יום טוב לך בלו לאב יקר.
 

t@gel

New member
אוקיי - סטופ!

מכאן ואילך...שום הודעה...ואני מתכוונת שום הודעה בנושא... עד שבלו לא מתקשר אלי לדבר... בלו אני לא הלכתי לעבודה היום... אני ממתינה לטלפון...כי משהו התפקשש לי כאן...
 
גולי שלי

קראתי את מה שכתבת. אין לי דרך לשנות את הרגשתך. אין לי אפשרות לכפות עלייך את הרצון להחלים. אני רק כל כך מקווה שכן תתפסי את עצמך לפני שיהיה מאוחר מידיי. האכילה המועטה או הצום, והירידה במשקל, ההתדרדרות במצב הגופני... כל אלו לא ישפרו לך את מצב הרוח. הדיכאון בא יחד עם ההתדרדרות..... וכך גם שינויי מצב הרוח התכופים. ועוד דבר אומר לך. כמה שלא תרדי במשקל...כמה שלא תתעסקי בנושא האוכל....ורק בו.. זה אף פעם לא יספיק בשביל המחלה. והיא תמיד תרצה עוד. ותדרוש בתוקף. וככל שתרדי....הפחד מהעליה יגבר. והרצון להמשיך ולרדת לא יפסיק. הוא רק ימשוך יותר ויותר למטה. וימרר לך את החיים עוד יותר, במצבי רוח מתחלפים ודכאונות, ופחד נוראי משינוי במשקל ומכל דבר שנכנס לגוף. וזה רק יעשה יותר ויותר גרוע. אני לא יודעת אם זה לצערך....אבל במדינה שלנו לא נותנים לאנשים למות מרעב. ותאלצי להכנס לטיפול כלשהו אם תרצי או לא. אני רק מקווה שתצליחי להתאפס לפני זה. ושלא תגיעי לטיפול בכפייה. כי אז את מאבדת את כל הזכויות שלך על עצמך - בנושא שכל כך חשוב לך. אז נסי כמה שאת יכולה לשמור על רף מסויים שלא יעבור את המינימום... כי יש שם תהום שמחכה לה למטה. אני מניחה שאת כבר רואה חלק ממנה אבל ככל שמתקרבים....מאבדים את הפחד והרצון להילחם ויחד עם זה מאבדים כל צלם אנוש. את חשובה לי ולעוד כל כך הרבה אנשים.... אני לא רוצה לראות אותך ממשיכה במדרון עד שלא רואים כבר כלום. נסי בכוח, האחזי בשארית כוחותייך....להשאר כאן איתנו. כי שם למטה - כבר לא נוכל להיות איתך. וגם את - רותם שאת מכירה, גם היא כבר לא תהיה שם. יהיה שם גוף חסר כל שם ואופי. גוף שיהיה מת מהלך. ואני רוצה אותך חייה. גולי חייה וקיימת. אוהבת אותך כל כך ואני לא היחידה. תמיד תמיד שלך מאיה
 

תרנגולת

New member
מאיה..

אני כל כך לא רוצה.. ו.. מפחדת לשנות את הרצון הזה גם . הגיון.. הוא לא אומר לי כלום. ואני לא חושבת שאשתנה מהבחינה הזאת. את יודעת כבר מה אמרתי לך.
 
תרנגוליתה שלי

מותר לי לקוות....לא? ואני כל כך מקווה שגם את לא תוותרי על התקווה. הפחד לשנות תמיד קיים. לא רק בבעיות אכילה - בכל דבר בחיים. תמיד קשה לנטוש משהו ישן ומוכר ולבחור במשהו חדש....גם אם יודעים שזה טוב יותר. ולי? נותר רק לקוות בשבילך. ולהמשיך ללות אותך לאן שלא תלכי ובמה שלא תעשי. כי אני אוהבת אותך! את שומעת? אוהבת אותך, גולי שלי! ותמיד תמיד פה בשבילך. בטוב וברע. ואת יודעת...מצבי הרוח האלה...באים והולכים להם. מקווה שתרגישי בקרוב יותר טוב. אוהבת אותך ותמיד תמיד שלך. מאיה
 
ועוד דבר...

קראתי את הקישורים שצירפת. אני מאמינה שלא סתם צירפת אותם. נכון, אולי לך זה חולף ועובר ליד האוזן.... מי כמונו יודע לעזור לאחרים. ואנחנו.... לא רוצה לספר מה קורה איתי. מפחדת שתבהלו. אבל... נסי לקחת קצת מזה גם לעצמך. כי גם את צריכה את זה. אוהבת אותך כל כך ואת חשובה לי יותר משאוכל לתאר במילים. בבקשה....תחשבי על זה. ואל תתני לזה לחלוף לך סתם כך ליד האוזן..... שלך מאיה
 

תרנגולת

New member
שתי דברים..

א. גולי זאת תגל.. :) ב. אני יודעת את הדברים האלה רק בראש.. לא בהרגשה.. ולפעמים- אני גם מתאמצת שלא יכנסו לבטן.. כי אני לא ממש יכולה איתם. ואני לא יודעת מה יגרום לי לרצות.. אבל בבטן.. אני רוצה את זה.. עם הכל. תשמעי- מצבי רוח אין לי לגמרי. ולא ממש רע לי.. את יודעת מה? מאז ההפרעה יש לי פינה שלי חשובה לי, ומאז טוב לי יותר. רק לפעמים. ומה שקורה איתי היום..ממ..זה לא לגמרי בגלל אוכל. דברים אחרים סוף כל סוף. אבל כרגע גם אוכל :) תודה מאיה. גם אני אוהבת אותך. אני לא יודעת אם אי פעם ארצה.
 
למעלה