בלדה לקיבוץ

[בון דוק]

איך היא יושבת פתאום כל כך לבד,
המדשאה המרכזית שהייתה מלאה אדם.
האימפריה של העמק, הלב של המדינה,
הפכה לגטו של סמים ואלכוהול , לצל של עצמה.
היא בוכה בלילות, הדמעות על המדרכות,
ואין מי שיקשיב, אין מי שיבוא למחות.
החברים של פעם כבר מזמן התפזרו,
הבטחות השותפות מזמן נשכחו.
השבילים ריקים, אין חג ואין מועד,
חדר האוכל נעול, שומם ובודד.
בבתי הילדים הישנים שהם התעללו מינית בילדים עכשיו שקטים.
שום קול צחוק כבר לא יעיר את האביב.
האינטרס הכלכלי ניצח את הכל,
הפרטה, חשבון בנק, לקנות ולמכור.
כל אחד לעצמו, הגדרות מוגבהות,
הערכים של פעם הפכו לזיכרונות.

הקיבוץ הפך לשממה,
ערבי השירה הפכו לערבי אלימות בין החברים כל השנה.
בזמן שקבלנים חותכים את הנוף לנדל"ן,
הקיבוצניק שרצה להתעשר הפסיד הכל בבורסה ונדם
וחיוך ציני צוחק של חובש הכיפה עם הציצית נראה מרחוק
רציתם להקים דת חדשה ? אלוהים יש רק אחד והוא בצד של היהודים האמתיים.