"בלדה לבובת הג'דיי"
אני עוברת על המחברת שלי בשביל עבודת הגשה בקורס סיפור קצר, ונתקלתי באחד מהדברים המשעשעים יותר שכתבתי הייתי צריכה לתאר את העולם דרך נקודת מבט של חפץ, ובחרתי לעשות את זה על הבובה של דארת' ויידר שיש לי כבר כמה שנים התוצאה מעשעשת במיוחד כתבתי את זה בדצמבר 2007 תהנו ^^ "בלדה לבובת הג'דיי" "שליט הגלקסיה", "אימת כל היקום", כך הם קוראים לָ"אני המקורי" שלי. אני, דָארת' וֶיידָר, ממרום מעמדי נגזר עליי להיות תקוע על המדף מלא הצעצועים בחדר שלה, מעלה אבק כבר ארבע שנים ברציפות. רק פעם אחת היא ניקתה אותי מאז שהגעתי אליה וגם אז זה היה במקרה. אני אפילו לא זוכר באילו נסיבות זה היה. לָמה? למה זה מגיע לי? מכל הדברים שיכלו לייצר אותי: פוסטרים, לגו, תחפושות – למה נתקעתי להיות דווקא בובה? ועוד סוג ב'? מה אני אשם? אני בחרתי שיעשו אותי חיקוי גרוע של המקור, עם מקל מצ'וקמק במקום חרב אור בידיים, ועוד שישימו אותי בקופסת פלסטיק תחת השם המזויף "Space Power Warrior"? לא יכלו לרשום אפילו את השם המקורי של הסרטים? לפחות המצב שלי לא גרוע כמו של בּוֹבּה פֶט מאותה סידרת חיקויים. אותו באמת יִצרו גרוע, מה הפלא שהיא התביישה לקחת אותו הביתה. עליי לפחות היא לא יכלה לוותר. איזו גאווה זה מביא לי, עצם הידיעה שהיא ביקשה מבעל הקיוסק, שעבדה אצלו באותו היום, אם היא יכולה לקבל אותי. זה האושר היחידי שלי. במתנה הוא נתן לה אותי, ויתר על עשרה שקלים מסכנים. זה מה שאני שווה, עשרה שקלים. לפחות לא נמכרתי לְילד קטן שהיה מפרק לי את הצורה ולועס את הידיים שלי. אבל מצד שני הייתי יכול להיות אצל מישהו שהיה מנקה אותי לפעמים. אני כבר לבן מרוב אבק! שלא לדבר על העובדה שבכל פעם שהיא נמצאת בחדר אני חייב לפני שהיא תשים לב, לחזור להיות תקוע באותה הפוזה מתוך סצינת לחימה, שכל רגע אכה את אויביי למוות, שהורסת לי את הגב. שיגרון כבר נהיה לי. הפלסטיק שלי לא יחזיק מעמד הרבה זמן ככה. יום אחד היא תרצה לצלם אותי לסרט שהיא תעשה ואז אני אתפרק לה בידיים. אבל זו לא אשמתה, זה החומר סוג ב' שאני עשוי ממנו. אם היא היתה משחקת בי כל יום בכלל כבר הייתי בבית קברות לצעצועים או בפח מיחזור לפלסטיק. לָמה זה הגורל שנועד לי? היא מעריצה אותי אבל לא נותנת לי שום יחס, לעומת הפוסטרים שתלויים על הקירות שלה שאותם היא מנשקת לפעמים, או הציור של ה"אני המקורי" שהיא ציירה שהיא מתייחסת אליו כאל קדוש. אותי היא פשוט תקעה על המדף וזהו. מרימה את הראש מדי פעם ונזכרת שאני קיים. למרות עיניה מלאות האהבה אל ה"אני המקורי" מהסרט, אותי היא לא אוהבת כמוהו. אני סתם סוג ב'! לָמה? למה זה מגיע לי?! "!Shut the fuck up" צעק לי הבובה של דרדסבא שעמד לידי, אחרי שזרקתי את הנאום לאוויר. "אני כבר לא יכול לסבול את היללות שלך!" הוסיף. חיזקה את דבריו הבובה של אריאל בת הים, שחפרה לי בראש: "כל יום אתה מתבכיין מחדש! כל יום! כבר נמאסת! די! מה אתה חושב? שאנחנו לא מלאים אבק ושעלינו היא כן חושבת?! אלה החיים וזה מה יש! תהיה כבר גבר, בסדר?!" ואם זה לא מספיק הצטרף לנאומים גם זרבּוּבּן שעמד בפינה נסתרת על המדף והתחיל להטיף לי גם הוא: "חבוב, אתה יודע שנמאס לה ממני כבר לפני 7 שנים? ואותי היא אהבה הכי הרבה בתור ילדה. אבל מתבגרים וחיים עם זה." אמר, והוסיף בקלילות: "חבל, אתה מבייש את המעמד שלך." חומצת הפלסטיק עלתה לי לראש ולא יכולתי יותר לעצור את עצמי, וצעקתי לעבר שלושתם: Fuck you! Fuck you!" ו-Fuck you!". מאז אותו יום הפכו חילופי הדברים האלה לשיגרה, ככה שאפילו לתלונותיי אין יותר טעם ולא אוזניים לכותל...
אני עוברת על המחברת שלי בשביל עבודת הגשה בקורס סיפור קצר, ונתקלתי באחד מהדברים המשעשעים יותר שכתבתי הייתי צריכה לתאר את העולם דרך נקודת מבט של חפץ, ובחרתי לעשות את זה על הבובה של דארת' ויידר שיש לי כבר כמה שנים התוצאה מעשעשת במיוחד כתבתי את זה בדצמבר 2007 תהנו ^^ "בלדה לבובת הג'דיי" "שליט הגלקסיה", "אימת כל היקום", כך הם קוראים לָ"אני המקורי" שלי. אני, דָארת' וֶיידָר, ממרום מעמדי נגזר עליי להיות תקוע על המדף מלא הצעצועים בחדר שלה, מעלה אבק כבר ארבע שנים ברציפות. רק פעם אחת היא ניקתה אותי מאז שהגעתי אליה וגם אז זה היה במקרה. אני אפילו לא זוכר באילו נסיבות זה היה. לָמה? למה זה מגיע לי? מכל הדברים שיכלו לייצר אותי: פוסטרים, לגו, תחפושות – למה נתקעתי להיות דווקא בובה? ועוד סוג ב'? מה אני אשם? אני בחרתי שיעשו אותי חיקוי גרוע של המקור, עם מקל מצ'וקמק במקום חרב אור בידיים, ועוד שישימו אותי בקופסת פלסטיק תחת השם המזויף "Space Power Warrior"? לא יכלו לרשום אפילו את השם המקורי של הסרטים? לפחות המצב שלי לא גרוע כמו של בּוֹבּה פֶט מאותה סידרת חיקויים. אותו באמת יִצרו גרוע, מה הפלא שהיא התביישה לקחת אותו הביתה. עליי לפחות היא לא יכלה לוותר. איזו גאווה זה מביא לי, עצם הידיעה שהיא ביקשה מבעל הקיוסק, שעבדה אצלו באותו היום, אם היא יכולה לקבל אותי. זה האושר היחידי שלי. במתנה הוא נתן לה אותי, ויתר על עשרה שקלים מסכנים. זה מה שאני שווה, עשרה שקלים. לפחות לא נמכרתי לְילד קטן שהיה מפרק לי את הצורה ולועס את הידיים שלי. אבל מצד שני הייתי יכול להיות אצל מישהו שהיה מנקה אותי לפעמים. אני כבר לבן מרוב אבק! שלא לדבר על העובדה שבכל פעם שהיא נמצאת בחדר אני חייב לפני שהיא תשים לב, לחזור להיות תקוע באותה הפוזה מתוך סצינת לחימה, שכל רגע אכה את אויביי למוות, שהורסת לי את הגב. שיגרון כבר נהיה לי. הפלסטיק שלי לא יחזיק מעמד הרבה זמן ככה. יום אחד היא תרצה לצלם אותי לסרט שהיא תעשה ואז אני אתפרק לה בידיים. אבל זו לא אשמתה, זה החומר סוג ב' שאני עשוי ממנו. אם היא היתה משחקת בי כל יום בכלל כבר הייתי בבית קברות לצעצועים או בפח מיחזור לפלסטיק. לָמה זה הגורל שנועד לי? היא מעריצה אותי אבל לא נותנת לי שום יחס, לעומת הפוסטרים שתלויים על הקירות שלה שאותם היא מנשקת לפעמים, או הציור של ה"אני המקורי" שהיא ציירה שהיא מתייחסת אליו כאל קדוש. אותי היא פשוט תקעה על המדף וזהו. מרימה את הראש מדי פעם ונזכרת שאני קיים. למרות עיניה מלאות האהבה אל ה"אני המקורי" מהסרט, אותי היא לא אוהבת כמוהו. אני סתם סוג ב'! לָמה? למה זה מגיע לי?! "!Shut the fuck up" צעק לי הבובה של דרדסבא שעמד לידי, אחרי שזרקתי את הנאום לאוויר. "אני כבר לא יכול לסבול את היללות שלך!" הוסיף. חיזקה את דבריו הבובה של אריאל בת הים, שחפרה לי בראש: "כל יום אתה מתבכיין מחדש! כל יום! כבר נמאסת! די! מה אתה חושב? שאנחנו לא מלאים אבק ושעלינו היא כן חושבת?! אלה החיים וזה מה יש! תהיה כבר גבר, בסדר?!" ואם זה לא מספיק הצטרף לנאומים גם זרבּוּבּן שעמד בפינה נסתרת על המדף והתחיל להטיף לי גם הוא: "חבוב, אתה יודע שנמאס לה ממני כבר לפני 7 שנים? ואותי היא אהבה הכי הרבה בתור ילדה. אבל מתבגרים וחיים עם זה." אמר, והוסיף בקלילות: "חבל, אתה מבייש את המעמד שלך." חומצת הפלסטיק עלתה לי לראש ולא יכולתי יותר לעצור את עצמי, וצעקתי לעבר שלושתם: Fuck you! Fuck you!" ו-Fuck you!". מאז אותו יום הפכו חילופי הדברים האלה לשיגרה, ככה שאפילו לתלונותיי אין יותר טעם ולא אוזניים לכותל...
