בכל פעם שגבר נוגע באשה
בכל פעם שגבר נוגע באשה, הוא לוקח איתו חלקים ממנה. בכל פעם שגבר יודע אשה, הוא לוקח עימו רסיסים מנשמתה, מדמותה, מנשיותה, מתום נעוריה ומרכות אמהותה. הוא לוקח ממנה משהו, שהיה רק שלה, פיסה מהוויתה. פיסה שניתן להחזיר רק על ידי אהבה. ואם אין אהבה, היא נותרת חסרה. בכל פעם שגבר נוגע באשה, הוא מטביע דמותו בשדות נשמתה. הוא הופך לעוד נקודת חן המעטרת את גופה, או לעוד צלקת. כך או כך, היא תשא אותו בליבה לעד. ותמיד אחרי שהוא נוגע, הטלפון שלו הופך להיות חשוב יותר, מצלצל בראשה בטונים עירניים של כמיהה והזדקקות. הביקור שלו, המגע, המחמאה, הופכים לראשונים במעלה, גם אם לפני זה משמעותם בעיניה היתה קלושה. והיא נעשית קצרת רוח, כשהוא מאחר להתקשר, ופתאום בכל גבר ברחוב היא מזהה את ידיו, את עיניו או את גוון קולו. והוא לא חייב להיות מיוחד, עלם חמודות, אציל נפש או נעים הליכות. לא ולא. זכותו נובעת מעצם נגיעתו בה, מעצם החזקתו בפיסה משלמותה. גבר נוגע באשה, לפעמים הוא נשאר. רוב הפעמים הוא הולך. לי אין מקום כרגע בחיי לעוד גבר שיילך. אין לי פיסות מיותרות של נפשי לחלק. המעטפת שלי כל כך שבירה, מלאה בסדקים וחריכים. עוד משב רוח קטן של אכזבה, והיא מתפרקת למליוני רסיסים..! אז אל תאמין לי שאני מציגה כאילו זה בסדר לשכב עם גבר ללילה אחד. לטעום מהקצפת, לנגוס בדובדבן... אל תאמין. אני לנצח ארצה אהבה! גם אני ניסיתי לעבוד על עצמי שעכשיו זה בסדר, ומותר, וזה לגיטימי, אבל שתיהן שכחו שאני(!) כאן נמצאת עייפה, עם לב שבור, ורוח חצויה. ואין לי, אין לי, אין לי, אין לי!.. מקום לעוד אכזבה. אולי יום אחד, שהשמיים שלי יתבהרו והעננים יתפזרו, אני אוכל לראות אותך כמו שאתה, ולהחליט, מה היית. אולי יום אחד יפגשו דרכינו, ואולי לא. אולי יום אחד יהיה לי מספיק כוח לשכב איתך ולשכוח אותך יום למחרת. אולי. ואולי לא. ועד אז אתה, ועיניך הבורקות, גופך הגמיש ומגעך החושני, המטרף... תנצרו בחלומותיי.
בכל פעם שגבר נוגע באשה, הוא לוקח איתו חלקים ממנה. בכל פעם שגבר יודע אשה, הוא לוקח עימו רסיסים מנשמתה, מדמותה, מנשיותה, מתום נעוריה ומרכות אמהותה. הוא לוקח ממנה משהו, שהיה רק שלה, פיסה מהוויתה. פיסה שניתן להחזיר רק על ידי אהבה. ואם אין אהבה, היא נותרת חסרה. בכל פעם שגבר נוגע באשה, הוא מטביע דמותו בשדות נשמתה. הוא הופך לעוד נקודת חן המעטרת את גופה, או לעוד צלקת. כך או כך, היא תשא אותו בליבה לעד. ותמיד אחרי שהוא נוגע, הטלפון שלו הופך להיות חשוב יותר, מצלצל בראשה בטונים עירניים של כמיהה והזדקקות. הביקור שלו, המגע, המחמאה, הופכים לראשונים במעלה, גם אם לפני זה משמעותם בעיניה היתה קלושה. והיא נעשית קצרת רוח, כשהוא מאחר להתקשר, ופתאום בכל גבר ברחוב היא מזהה את ידיו, את עיניו או את גוון קולו. והוא לא חייב להיות מיוחד, עלם חמודות, אציל נפש או נעים הליכות. לא ולא. זכותו נובעת מעצם נגיעתו בה, מעצם החזקתו בפיסה משלמותה. גבר נוגע באשה, לפעמים הוא נשאר. רוב הפעמים הוא הולך. לי אין מקום כרגע בחיי לעוד גבר שיילך. אין לי פיסות מיותרות של נפשי לחלק. המעטפת שלי כל כך שבירה, מלאה בסדקים וחריכים. עוד משב רוח קטן של אכזבה, והיא מתפרקת למליוני רסיסים..! אז אל תאמין לי שאני מציגה כאילו זה בסדר לשכב עם גבר ללילה אחד. לטעום מהקצפת, לנגוס בדובדבן... אל תאמין. אני לנצח ארצה אהבה! גם אני ניסיתי לעבוד על עצמי שעכשיו זה בסדר, ומותר, וזה לגיטימי, אבל שתיהן שכחו שאני(!) כאן נמצאת עייפה, עם לב שבור, ורוח חצויה. ואין לי, אין לי, אין לי, אין לי!.. מקום לעוד אכזבה. אולי יום אחד, שהשמיים שלי יתבהרו והעננים יתפזרו, אני אוכל לראות אותך כמו שאתה, ולהחליט, מה היית. אולי יום אחד יפגשו דרכינו, ואולי לא. אולי יום אחד יהיה לי מספיק כוח לשכב איתך ולשכוח אותך יום למחרת. אולי. ואולי לא. ועד אז אתה, ועיניך הבורקות, גופך הגמיש ומגעך החושני, המטרף... תנצרו בחלומותיי.
