בכי

[אורלי20101]

בכי

בני איתי קצת למעלה משנה. והוא בן שנתיים וחצי.
בכה מאוד מעט מאז שאיתי. בתקופה האחרונה יש יותר ויותר מצבים בהם הוא בוכה בכי של כאב שלא קשור בשום דבר.
לרוב לפני הרדמות או בקימה משינה. בכי קשה מאד כזה שקורע את הלב והופך את הבטן.
יש בי משהו שיודע שזה טוב שיוצא הבכי.
מצד שני זה נעשה יותר תכוף ויותר עוצמתי. דוגרי זה מעלה בי פחדים.
כשהוא בוכה כל שעושה הוא לחבקו. לא מנסה להרגיעו. לפעמים אומרת כמה מילים רק שישמע את הקול שלי.

זה מוכר לכם? זה מדאיג? מזה??

 

[סביון1]

מוכר לי, גם הבן שלי היה בוכה ככה וגם אצלו זה

היה קורה בהתעוררות בעיקר. לפעמים הוא היה בוכה באמצע השינה ואחר כך חוזר לישון. אני חושבת שכתבתי על כך כאן בפורום. הוא היה דוחה את החיבוקים שלי אבל חיבקתי אותו בכל זאת ורק כשהבכי היה נגמר הייתי מבינה כמה הוא היה זקוק לחיבוק הזה ולהכרה שיש לו למי לבכות והוא לא סתם צורח לחלל האויר (כמו שהיה בבית הילדים). אצלנו זה עבר עם הזמן. אולי זה קשור לחלומות רעים, אין לי מושג.

 

[חייכנית2]

הי אורלי

לצערי אינני יכולה להרחיב היום ,אבל חפשי בחיפוש המתקדם התייחסותי בפורום מלפני כשנה וחצי[?] לתופעת הבכי ולד"ר אלתה סולטר,פסיכולוגית התפתחותית שויצרית.אני ממליצה לך לרוץ ולקנות כרגע שני ספרים שלה שתורגמו לעברית ורלוונטיים לך מאד. האחד -"בכי והתקפות זעם" והשני "התינוק יודע".לא מדובר בספרים שילמדו אותך כיצד להתנהג,אלא,לפי המעט שכתבת.....יחזקו אותך מאד בתחושה ש"זה טוב שיוצא הבכי" וגם יאמרו לך שנכון מאד לא לסתום את הבכי,לא להפוך אותו למשהו אחר אלא להיות אמיצים ופשוט להיות נוכחים על ידו. מהקרביים בא לנו לעזור לילדנו להרגע,
אבל הפסיכולוגית הנפלאה הזאת מדברת על החשיבות של מנגנון הבכי כ-ונטיל [ventile]שיש למצות אותו.
אני זוכרת שהתגובה של הבן שלי כשהיה רואה אותי מגיעה לבקרו בבית הילדים [הייתי שם תקופה ארוכה יחסית] היתה להתחיל לבכות ואני חשבתי ממש אוטומאטית "סוף סוף יש לו למי לבכות ".
המחשבה האישית שלי היא שדרך הבכי שלהם הפעוטים שלנו גם מספרים לנו זכרונות לא מילוליים שקשורים לתקופה המכונה באימוצית "החור השחור"-התקופה שהיו בעולם לפני שהכרנו אותם.
אל תפחדי מהבכי. תהיי על ידו.המעט שכתבת לגבי דרכי התגובה שלך היה בעיני מאד נבון ומרגש.

 

[חייכנית2]

הנה

תגובה ארוכה יותר שלי בנושא

 

[liאת1]

תודה על התזכורת

זוכרת שקראתי את השרשור המקורי והמעניין, אך אז עדיין הייתי בעמדת ממתינה
יכולה לשתף שמוכר גם לי (בן שנתיים וקצת, בארץ כמעט שלושה חודשים) - אצלינו מתבטא בבכי מתוך שינה

 

[אורלי20101]

תודה רבה על ההתייחסות

גם מרגישה שצריך לתת לזה לצאת.
אבל אותי זה זורק למקומות הלא ידועים שלו. זה הקושי

לילה טוב

 

[חייכנית2]

אורלי

אני באמת חושבת שהוא מספר לך משהו. סיפור לא פשוט. והוא מצא אותך ראויה לשמוע את הסיפור ואת הטון הקורע לב שלו. מי אם לא את.
הוא צריך שתהיי שם בעבורו,על אף הקושי שלך.
במרוצת השנים הבאות של הגדילה הילדים עסוקים במשימות התפתחות שונות שתופסות את המקום המרכזי. אני מאמינה שבדיוק עכשיו,בגיל הזה,בטריות של האימוץ,אבל כשמורגש כבר שנוצר קשר איתן,הילד שלך עושה את המעשה הנכון ופורק את המטען שהוא נושא דרך הבכי.לו לא היית קהל אוהד עבורו אולי היה שומר בפנים ,וזה הרבה יותר גרוע. סולטר עצמה מזכירה באיזה משפט בספר הראשון שלה את הילדים בבתי הילדים שהפסיקו לבכות כשנוכחו לדעת שהבכי שלהם לא באמת נוגע למישהו.הילד שלך יודע שזה נוגע לך,ודווקא כשאת לא מראה לו שאת נסערת אלא מפגינה נוכחות אוהדת ושקטה-זה המצב שהוא זקוק לו כדי לפרוק את כל המטען ולספר לך בשפתו המדוייקת את הסיפור שלו.
בא לי לשלוח לך חיבוק.
ולילה טוב גם לך.

 

[טליה מספרד 1]

קצת לא פוליטיקלי קורקט

אבל לי מרגיש שלפעמים כשיש מקום לבכות ויש תגובה של דאגה התופעה תמשיך ותתגבר
כמו כשילד מתעטש ומברכים אותו לבריאות הוא לרוב ינסה להתעטש שוב

אני לא אומרת חלילה לא לתת לבכי מקום
אבל אני מחפשת את הפרקטיקה שתעזור ותקדם
ואעז ואומר שאני לא מרשה לעצמי להפנות אצבע מאשימה אל הלא ידוע
הלא ידוע איננו ידוע גם למי שכתב מאמרים כאורך הגלות, השאלה היא מה עושים ואיך עוזרים לילד להרגיש בטוח *עכשיו*

לי מאוד מוכר הבכי בהתעוררות ולפני השינה
אצלנו הבכי בהתעוררות זה היה קורה רק כשלא הייתי כבר במיטה, לכן השתדלתי להתעסק בדברים בחדר בסמוך לזמן שידעתי שצריך להתעורר, ובלילה אני עדיין שוכבת לידו עד שנרדם- אני יודעת ומודעת לדיעות שדוגלות בזה שילד צריך לדעת להרדם לבד, אני לא... אני חושבת שזה הזמן הכי קשה לו, שהוא צריך להפרד מהעולם ואם אני יכולה לעזור לו אז אני שם.

דבר נוסף שכדאי לבדוק, אם החדר מוחשך בשעות השינה שלו כדאי להשאיר אור מעומעם ואם ישנם דובים גדולים בחדר, כדאי לבדוק שאין שום צללית שעלולה להדמות לאיזו מפלצת ענק שמפחידה אותו

בהצלחה ולילות רגועים ושלווים

 

[אורלי20101]

מסכימה איתך שיש להיזהר מלהאשים את ה"אימוץ"

בהתנהגויות שונות.
אין לי מושג מדוע בני בוכה כך. אותי זה לוקח לעבר הלא ידוע.

לוקחת מדבריך את התזכורת לעצור ולשאול שאלות ולא לתלות הכל באימוץ.
יודעת שעבורי הסתכלות כזו יש בה משהו שמסיר אחריות מעלי.
אבל יחד עם זה זוכרת שיש המון דברים שלא קשורים בי או בכאן ועכשיו, ואז הייתי רוצה פשוט להיות נוכחת עבור בני.
יום טוב

 

[סביון1]

לדעתי זה כן קשור לאימוץ

כי שמתי לב שהתופעה הזאת קיימת במיוחד אצל מאומצים מבתי ילדים.

אבל בכל מקרה מה זה משנה מה מקור התופעה? הילד צריך חיבוק ונחמה וזה הכל. הבכי הזה, הקורע את הנשמה ונוגע ללב, אין לו שום קשר לבכי מניפולטיבי שהילד יחזור עליו כדי לקבל תשומת לב. לפחות כך זה היה אצלנו.

 

[טהט]

יתכן שמשהו פיזי מציק לו? אולי כדאי לשם בטחון

לשלול אפשרות כזאת, גם אם הבכי נראה על בסיס רגשי.