בכי כתגובה על כעס

[agur]

בכי כתגובה על כעס

בימים האחרונים אני נתקלת בתופעה חדשה. בכל פעם שאני מגיבה בכעס על משהו שביתי עושה (בת 3.5) היא מייד פורצת בבכי (אמיתי! עם דמעות!). כשאני שואלת מדוע היא בוכה היא עונה שהיא לא רוצה שאכעס עליה. לאחר שהיא נרגעת היא שואלת אם אני עדיין כועסת עליה. התגובה שלי לכך היא קודם כל לומר לה שגם כשאני כועסת אני אוהבת אותה, ומסבירה לה שגם היא לפעמים כועסת עלי ושמותר לכעוס, במיוחד אם מישהו פוגע בך. אני רק אציין שהכעס שלי בא בדר"כ כתגובה על התנהגות שפוגעת בי פיזית (מכה, השלכת חפץ וכו'). מאיפה הגיעה פתאום התגובה הרגשית הזו? האם אני מגיבה נכון?

 

[חגית אמא של אלה]

אני פשוט לא מאמינה למראה עיני

ולמה שאני קוראת!! אני מתמודדת עם אותה הסיטואציה בדיוק כבר כמעט חצי שנה. אצלנו משפט ההסבר לבכי הוא "אני לא רוצה שתכעסי עלי!" (רק לציין שאני לא אומרת לה לפני זה שאני כועסת... וגם אני לא כעסנית באופן כללי). אני מגיבה בצורה זהה בדיוק לשלך. גם אצלנו אני כועסת רק על ענינים פיזית (לפעמים כשהיא עייפה או מתוסכלת היא מעיפה לי פליק ומיד פורצת בבכי ו"אל תכעסי עלי!!"). בקיצור- לפעמים נדמה לי שאני מתעסקת עם בת עשרה... וזה מתיש... אז אני מזדהה איתך לחלוטין (זה פשוט בדיוק המצב אצלנו!! והבנות באותו גיל) ומחכה לתובנות...

 

[agur]

כן...

גם אנחנו התחלנו לקרוא לה טין אייג'רית...

 

[agur]

מקפיצה

רוצה לשמוע תגובות שלכם... תודה.

 

[לאה_מ]

אני חושבת שאת מגיבה נכון.

אני חושבת שהילדים לא תמיד מצליחים לצפות מראש את התוצאות של המעשים שלהם גם במישור של הרגשות שהמעשים האלה יעוררו בנו. אולי היא יודעת, למשל, שכואב לך שהיא מרביצה לך, אבל היא בכל זאת לא ציפתה שתגיבי בכעס. מובן שזה לא אומר שאסור לך לכעוס. ודאי שמותר. וההסבר שלך מאד נכון בעיני. אגב, הבת שלי בת 7 וגם היא מגיבה בצורה רגשית כשאני כועסת עליה (בתוספת התבטאויות כגון: "חשבתי על הדברים שלך, ואני הבנתי את זה ככה: את-לא-אוהבת-אותי!"). גם אני מסבירה לה שאני אוהבת אותה גם כשאני כועסת עליה, אני מסבירה לה בדיוק מה הכעיס אותי ולמה זה מכעיס. אני, אגב, בטוחה שהיא יודעת שאני אוהבת אותה גם כשאני כועסת עליה. אני חושבת שגם בתך כבר יודעת את זה. בכל זאת אני מקפידה לומר זאת, ואת יודעת מה? זה אחד המשפטים שאני יכולה לזכור את אמא שלי אומרת לי כשאני הייתי פעוטה. אפשר גם להכיר ברגש שלה (נעלבת / את עצובה / את מתחרטת), וכמובן - תמיד טוב להתפייס

 

[לאקשמי]

לא להאמין- אבל זה נושא

שהעסיק אותי הבוקר, בדיוק אותה סיטואציה. ושאלה בעקבותיה: כשאני אומרת לבתי (בת 3 וקצת) שאמא אוהבת גם כשהיא כועסת, היא מבקשת חיבוק ואני מחבקת. הבוקר היא אמרה לי בנוסף: "אמא תבקשי סליחה" כששאלתי למה היא חושבת שאני צריכה לבקש סליחה היא ענתה "כי נפגעתי". יש לציין שזה משפט שבעבר אני זוכרת שאמרתי לה, בסיטואציה שבה היא פגעה בי (צעצוע שהושלך) והוספתי ואמרתי שכשפוגעים במישהו אהוב בין אם בכוונה ובין אם לא מבקשים סליחה. אני תוהה אם עשיתי נכון, באופן כללי אני חושבת שאין שום רע בהתנצלות, אולם נראה לי כי יש מקרים שסוג כזה של התנצלות (בין אם מצידנו, ההורים, או מצידה) יכול להיות מנוצל לרעה, כשאין ממש מקום להתנצלות. מה דעתכן?

 

[שרון של אייל]

../images/Emo6.gif גם אצלנו אייל דורש שאני אתנצל

אחרי שאני כועסת עליו - כי הוא נפגע מהכעס. ממש ילדים עם רגישות חברתית

 

[נעה גל]

למה לחשוב על ניצול?

היא אומרת שהיא נפגעה (במקרה עתידי) - מה הבעיה להגיד "סליחה, לא התכוונתי לפגוע"? בגילאים מאוחרים יותר אפשר גם לנהל שיחה קצת יותר ארוכה (ומייגעת

) על "מה הביא אותי לפעול כך או כך" וזהו. לא קרה לך שמישהו אמר לך "נפגעתי ממך" ולך לא היה מושג? לא הרגשת שפגעת בו בכלל וגם אחרי שעברת על המקרה בראש שוב ושוב לא מצאת איפה ואיך פגעת בו? - אומרים "סליחה לא התכוונתי" ועוברים הלאה.

 

[לאקשמי]

הזכרתי את עניין הניצול

מאחר והחשש הוא שבכל פעם שנכעס(וזה לא קורה הרבה), היא תטען שנפגעה, והרי כעס מעצם היותו כזה, נועד להרתיע ובעצם ההתנצלות אני מורידה מערך הכעס ומכאן מערך המעשה שעשתה. יכול להיות שאני טועה, אני פשוט חושבת בקול רם...

 

[נעה גל]

קודם כל מותר לטעות ../images/Emo13.gif

(אחרת, איך נלמד?) תשמעי, יכול להיות שזה ענין של גישה לחיים (לאוו דווקא חינוך ילדים). אני, באופן אישי, לא חושבת שהתנצלות על פגיעה מורידה מערך הכעס. כשאני אומרת את הדברים הללו אני חושבת על מריבות שיש לי עם בעלי. קורה שאני מאוד כועסת על משהו (או שהוא כועס, לא משנה כרגע) ותוך כדי כך הוא גם נפגע ממני (האמת? זה קורה כמעט תמיד כשאנחנו רבים

). אז אני מתנצלת על החלק שלי, ועדין הכעס שלי "מטופל" וזוכה להתייחסות..

 

[maya100]

יש לי הערה...(זה נהיה כבר דפוס../images/Emo3.gif)

חשוב, שהאמירה "אמא אוהבת גם כשהיא כועסת" לא תהיה רק סיסמא. מה כוונתי? ילד שכועסים עליו לפעמים מקבל שדרים לא בהכרח מילוליים שההורה כל כך כועס, שהאהבה שלו כלפיו מתערערת. השדר הזה נובע מאכזבה שלנו, מרוגז וכעס ולפעמים גם מרגשות שליליים נוספים כלפי הילד או כלפי עצמינו. אני לא בטוחה עד כמה זה נשלט אבל אני חושבת, שחשוב שאנחנו נבין את מהות הכעסים כלפי הילד ונבטא כעס בעיקר כלפי מעשים ולא כלפי הילד כאדם. אני מקווה שאני מצליחה להסביר את עצמי טוב... אמא שלי נופפה כל כך הרבה פעמים במשפט הזה אבל בהתנהגותה ובמילים (האחרות) שאמרה נתנה להרגיש כל כך אחרת...

 

[לאקשמי]

../images/Emo45.gif מסכימה איתך לחלוטין. וכילדה

שהרגישה בבית מאוד בודדה (על אף הצהרות האהבה מהוריי), אני מאוד נזהרת ומאוד חשוב לי, כערך עליון עבורי, לתת למעיין להרגיש הכי אהובה שאפשר. ובאופן אמבוולנטי, גם חוששת שמה הורסת לה.

 

[נעה גל]

אני מאוד מסכימה - למילים בפני עצמן

אין ערך. צריך לתת תחושה. האמת היא, שאפשר לתת את התחושה של "אני כועסת אבל אוהבת" גם בלי מילים.

 

[ליאת +]

הכעס לא נעים להם

המראה של ההורה האהוב שהופך פתאום לאדם אחר- כועס נופל על הפחד של הילד שההורה יעזוב אותו, לא יאהב אותו, לא יחזור להיות נחמד כשהיה... והרי גם בגלל זה אנחנו כועסים- או מראים להם שאנחנו כועסים- כדי שהם ילמדו על התוצאות השליליות של ההתנהגות שלהם. אני רואה את זה כהתפתחות של היכולת שלהם לקשר עם אנשים- כי מי לא מכיר את התופעה שאנחנו כועסים על זאטוט בן שנה והוא פשוט מתפוצץ מצחוק? אז בגיל שלוש הכעס כבר לא נעים להם, וזה חלק מההתפתחות החברתית שלהם (על פי תאוריות של התפחות המוסר אצל ילדים, המניע הראשוני להתנהגות נאותה הוא פשוט הפחד מעונש, רק בגילאים הרבה יותר מאוחרים מתפתחת ההבנה למה לא לעשות התנהגות מסויימת). וזה מזכיר לי שלפני מספר שבועות נסענו באוטו ודיברנו- אני ובת זוגי- על בעיה בצומת שליד הבית שלנו- בערך אחת לשבוע יש שם תאונה (כולל אחת עם הרוג לא מזמן), ואף רשות לא לוקחת אחריות על השילוט שם, שהוא בעייתי. התעצבנו למראה המוכר של תאונה נוספת, וכנראה שהטונים שלנו עלו כי פתאום שמענו את אביתר מהמושב האחורי: "אבל מה אני עשיתי?"

 

[נעה גל]

דוגמא מקסימה לאגוצנטריות

 

[חנה גונן]

אבל מה עושים כשההסברים לא עוזרים?

אצלי מדובר בילדה בת שנתים כבר שניה אצלנו בגן,פעם היא נשכה עכשו כבר לא אבל התחילה אצלה תקופה של עקשנות נוראית,רוצה מיד ועכשו וכשכועסים עליה גם היא מגיבה בבכי ולא עוזרים על ההסברים(ואני אומרת לה בידיוק מה שאמרתן פה)בסוף אני אומרת לה כשתגמרי לאכול את הכעס את מוזמנת להצטרף אבל כמובן שהייתי רוצה לעזור לה בדרך יותר נעימה. שלך חנה גונן