בכי כאמצעי תקשורת

[א אוהל]

בכי כאמצעי תקשורת

שלום, שתי שאלות שונות לגמרי, שמה שמקשר בינהן זה שבסוף זה נגמר בבכי... האפרוח שלי בת שנתיים ו-7 חודשים, מאוד ורבלית, בעלת אוצר מילים גדול ומתבטאת היטב גם במשפטים ארוכים ומורכבים. למרות זאת, לעתים קרובות מדי לטעמי היא מעדיפה לבטא את עצמה בבכי במקום במילים - וזה מוציא אותי מדעתי. לדוגמא, היא רוצה לאכול משהו - נגיד מעדן חלב. היא אומרת שהיא רוצה לאכול. אני שואלת אותה מה היא רוצה לאכול, והיא בתשובה פתאום מתחילה לבכות. אני שואלת למה היא בוכה, והיא מתוך בכי גדול אומרת שהיא רוצה לאכול מעדני. אני בתגובה אומרת שאין בעיה והיא לא צריכה לבכות ושמה שהיא רוצה לאכול היא תקבל (אין לה עדיין בקשות מסובכות

). לפעמים אני אומרת לה שאם היא רוצה משהו, שתפסיק קודם לבכות ואז תגיד לי כי אני לא יכולה להבין כלום כשהיא מדברת מתוך בכי והיא נרגעת די מהר כדי שתוכל להגיד לי מה היא רוצה. היא עושה את זה גם בסיטואציות אחרות - בגד שהיא רוצה ללבוש, משחק שהיא רוצה לשחק בו וכו'. למה היא עושה את זה ואיך לגרום להתנהגות הזו להפסיק? ממש קשה לי עם זה. שאלה שניה היא בנושא "מלחמות". לדוגמא: האפרוח קמה בבוקר. אני אומרת לה בואי להחליף חיתול ולהתלבש. היא מסרבת בכל תוקף. אני אומרת לה "את רוצה ללכת לגן בפיג'מה? אין בעיה את יכולה ללכת לגן בפיג'מה אם את רוצה" - וזו האמת, ממש לא מפריע לי שתלך לגן בפיג'מה (למרות שאבא שלה מזדעזע מזה

) היא בתגובה מיד מתחילה לבכות בכי גדול "לא רוצה בפיג'מה, רוצה להחליף בגדים". היא עושה את זה הרבה בסיטואציות שונות וזה לחלוטין לא מובן לי - היא מחפשת לריב איתי ואני גוזלת ממנה את החוויה? אני שונאת ריבים מטבעי ומעדיפה לא להתווכח עם אף אחד על שומדבר אף פעם ואם זה לא ממש עקרוני (כמו- לא דוחפים אצבעות לתוך המאוורר) אני לא רואה צורך לריב עם הילדה. אולי אני טועה בכך?

 

[אבא גאה]

לגבי החלק השני

זה ממש מזכיר לי את אושר בתקופות מסויימות של חייו אני פשוט פיתחתי לי "דרך" של הצגת שאלות בצורה כזו שהוא הבין ללא בעיה שמדובר בהחלטה שלו בלבד למשל בדוגמא שאת נתת, אני הייתי מניח את הבגדים על המיטה ושואל "את רוצה ללכת בפיג'מה או להחליף"??? ברגע שהייתי נותן לו את האופציה בתוך המשפט הוא לא היה עושה הצגות אבל לו הייתי אומר לו "אז לך בפיג'מה" אז הוא מיד היה אומר :"לא רוצה" ומתחיל לבכות. ו...........זה עובר

 

[עמית@]

אולי היא לא בטוחה מה היא בדיוק

רוצה? אז לרגע היא נסוגה אחורה לתוך דרך ביטוי מובנת ופשוטה עבורה, ודרך זה היא מוצאת את הפתרון עבורה. אני לא חושבת שהיא מחפשת לריב איתך, אלא פשוט מחפשת דרך למצוא את עצמה בין שלל האופציות וההחלטות שצריך לקבל ביום יום, ברגע שהיא מחליטה היא הרי יודעת להגיד מה היא רוצה.

 

[כרמית מ.]

נשמע לי שהיא צריכה ממך עזרה

נשמע כאילו שאלה כמו "מה את רוצה לאכול?" גדולה עליה, והיא הולכת לאיבוד. אולי עדיף להציע לה - את רוצה מעדן? את רוצה פרוסה עם ...? ואז היא תוכל לענות בכן ולא, או להגיד - לא, אני רוצה מלפפון. שאלות פתוחות, נותנות יותר מדי בחירה ומבלבלות. המצב השני מאד מוכר לי.בדרך כלל זה עבד בסגנון הזה: - בואי להתלבש. - לא! - טוב, אז תלכי לגן בפיג'מה. - לא רוצה! + בכי - טוב, אז בואי להתלבש באה להתלבש... אני חושבת שזה מגיע מהצורך להגדיר את עצמה בנפרד ממך - להראות שהיא לא תמיד מקבלת מה שאת אומרת, אפילו אם זה אומר להגיד לא על משהו שהיא בעצם רוצה / לא אכפת לה. אם את נמנעת מלהכנס למלחמה, תוך זמן קצר היא תלמד את זה.

 

[mom of Ophrie]

mine is the same

we are going through the same stage now. Ophrie is 2 and 5 months and very verbal like your daughter. But still in the last two weeks she starts crying instead of saying what she wants. I do the same as you tell her to talk to me so I can help her, sometimes she stops immideatly sometimes she cries for few minutes. I don't know what's going on, in some cases I know she cries because she knows I will not give her the thing she wants, so there is no point for her to say it and she cries for not going to get it: things like play with the nail trimmer ("kotzez") or buy her sweets in a shop (we don't eat sweets at all at home and anyway she is too young to suck them). In some other cases she wants simple things and I don't understand why she doesn't say it. It's not all the time so I am not worried, I am optimistic that if we stay calm it will go like many other stages.... mom of Ophrie​

 

[אינה של יערה ואלה]

מנחשת ניחוש פרוע

אולי היא פתאום מגלה שאמא לא קוראת מחשבות, ושהקשר לעולם עובר רק דרך המילים? העצה של הצבת שתי ברירות עובדת אצלנו נפלא, אני ממליצה בחום.

 

[צימעס]

דומה ושונה אצלינו - מה דעתכם?

היא מיחסת יותר מדי חשיבות למילים מבחוץ, וזה גורם רציני לבכי - למשל - אם אחיה מכנה אותה באיזו הברה חסרת פשר, או אם אחיה אומר שהיא לא רעבה, כשהיא רעבה, או להפך. במצבים כאלה היא מספרת לי הכל - "אני ככה, והוא אומר שאני אחרת, ואני לא אחרת!" או אפילו - היא אומרת משהו (שהיא מתכונת לעשות), אני מציעה לה משהו אחר (הצעה נטו, בלי לחץ - כדי להציג בפניה את האפשרות), והיא ישר בוכה, כאילו הכרחתי אותה. כל זה יחד עם בכי שגורם לדיבור לא מובן, ואמא שאומרת "מהשתגידי, רק תגידי את זה כך שאבין". לוקחת שלוק, נרגעת, אומרת שתי מילים ראשונות, והשאר לא ברור, וחוזרים לבכי. לפעמים חוזרים לפתרון הישן - תני לי יד ותראי לי. [השני אולי רק כי הדיבור עדין אינו מבוסס אצלה מספיק כדי להיות אמצעי-תקשורת ראשון. זה בכ"ז קשה לי

]

 

[לאה_מ]

זכורה לי במעומעם תקופה כזו גם אצלנו

מצחיק שאני לא ממש מצליחה להזכר - אורי בסך הכל בן 3.1, וזה בטח לא היה מאד מזמן - כנראה שזה לא היה טראומטי במיוחד מבחינתי

. מכל מקום, הוא היה מבקש משהו ומתחיל לבכות, וכשהייתי אומרת לו שאין שום בעיה והוא יכול לקבל את זה, ושואלת אותו למה הוא בוכה הוא היה אומר שהוא רוצה לבכות. בסדר, תבכה. זה עבר די מהר. אם זה מפריע לך, את יכולה לעודד אותה במקרים שבהם היא לא בוכה (או עוד לא הספיקה להתחיל לבכות

) - "איזה יופי שביקשת את המעדן בלי לבכות. ככה הרבה יותר קל לי להבין אותך". לגבי נושא המלחמות, גם אני בעד להציג את השאלה באופן מצומצם יותר. ותעדכני אותנו בהתפתחויות, נכון?

 

[א אוהל]

תודה ! מאוד מקל לדעת שזה

לא רק אצלנו (2 הסיטואציות) ושזה עובר. לגבי האוכל - באמת לפעמים כשאני שואלת אותה מה היא רוצה לאכול, היא אומרת "את תגידי לי" ומתכוונת שהיא רוצה שאני אציג לה רשימה של מאכלים אפשריים והיא תבחר. אולי באמת היא רוצה יותר הכוונה ופחות בחירה חופשית. אולי יותר מדי אפשרויות מלחיצות אותה.