אם כבר להירמס...
באותם ימים של גדרות שהתחרשו אסונות. שהיו את השערים הקטנים הללו באותו משחק בגדרות,שנפתחו לאחר המשחק. שבאותו רגע הרגשתי שאני מחזיר את נשימתי לבורא,אחרי שנרמסתי בתוך שער הכניסה למגרש,אשר בגדרות. באותו הרגע ביחד עם כולם באדרמלוסיה,ניסיתי להכנס למגרש כדיי לחגוג את האליפות (ללא מרכאות באותה עונה מבחינתי היינו אלופים). לא הצלחתי לעמוד בעומס הדחק וכשלתי על על רגליי,בדיוק רגל אחת,על המגרש,ורגל שניה על הבטון,מעליי כשלו עוד כ10 איש,שאני מתחתם נרמס,ומרגיש את נשימתי נעתקת. בעודי צועק,בנשימותיי האחרונות,אתם הורגים אותי,אתם הורגים אותי,אין לי אוויר,ומרגיש שאני עומד לאבד את ההכרה,למזלי הבחינו בזעקותיי,ובכח הצליחו לשחרר את הרומסים מעליי,בדיוק בזמן,וברגע ששבה אליי נשמתי,חדרתי במלוא המוטיבציה למגרש לחגיגות. והתוצאה כבר ידועה... לא נשכח,ולא נסלח.