בית ספר יסודי-הכנות??

ענת99

New member
בית ספר יסודי-הכנות??

אני נמצאת הרבה בפורום ובעיקר קוראת את כל מה שאתם מציגים מחיי בית ספר ומההתמודדות שם מול המורים ובעיות ילדינו בעיקר בכיתה א´, ביתי הגדולה בת 6 ועדיין בגן חובה שנה הבאה היא עולה לכיתה א´ כולי מלאה חששות מהצפוי לה במערכת החינוך בארץ יש לציין שהיא עולה יחסית גדולה כי היא הרוויחה שנה למרות זאת היא נורא עדינה וקשה לה להתמודד מול ילדים גדולים ובעליי סמכות יותר ממנה לדוגמא: השבוע קנינו לה כ-22 חבילות של קלפיי הארי פוטר והיא התעקשה ללכת איתם לגן בגן הכל עבר בשלום כיוון שמרבית הילדים קטנים ממנה והיא יודעת איך להתמודד איתם אבל, כשהיא הגיעה לצהרון שם יש ילדים עד כיתה ב´ ילד גדול ממנה רצה את הקלפים והוא ביקש ממנה אותם והיא פחדה לומר לו "לא" וגם אולי רצתה להיות מקובלת דרך מתן הקלפים אז היא נתנה לו אותם כשהיא חזרה הביתה הסברתי לה שזה שלה והיא לא חייבת לתת לו אותם בגלל שגם זה עולה כסף וגם מטרת הקלפים היא להחליף עם חברים ובכך שהיא נתנה לו אותם לא יהיו לה קלפים להחלפה ואני לא יקנה לה עוד קלפים אז בבית התאמנו מה היא תגיד מחר לאותו ילד ואיך היא תתמודד מולו וזה עזר שלשום היא אמרה לו שהיא רוצה אותם חזרה והיא תחליף איתו אם הוא רוצה ואתמול היא חזרה עם הקלפים, ובנוסף צריך להכין ילדים לכיתה א´???? ללמד אותיות ?? בבית הספר אצלנו מלמדים בשיטת ליטף שמעתי ששיטה זו נפסלה זה נכון?? אז למה מלמדים עדיין בשיטה הזו?? כולי מלאה חששות אשמח באם תרגיעו אותי האמא הדואגת אתי א
 

ליאת +

New member
דווקא בדוגמה שנתת היא התמודדה

מצויין (וגם את) ועוד עם ילד בכיתה ב´! סביר להניח שבכיתה שלה יהיו כל מיני ילדים ותצטרכו לעזור לה להתמודד וגם לסמוך עליה שתסתדר - כפי שהסתדרה עד עכשיו (ולא ציינת בעיות מיוחדות בגן אלא רק במפגש עם ילדים גדולים יותר). ולגבי כל נושא הקריאה: קטונתי : אצלנו (שנה ורבע) עוד עובדים על דיבור (בינתיים רק:גהגה לכל בעלי הכנף והמקור והאו-האו להולכים על ארבע)
 

נעה גל

New member
למוד קריאה וגם קטע מהעיתון על בית

ספר. לגבי לימוד קריאה - שום שיטה לא נפסלה. כל השיטות "כשרות" ולכל מורה יש את האפשרות להחליט באיזו שיטה היא מלמדת קריאה. הדרך הטובה ביותר ללמד קריאה היא להתאים את השיטה לילד. יש ילדים שמתאים להם ללמוד קריאה דרך חלוקה להברות (כמו שאנחנו למדנו כשהיינו קטנים ד-נה ק-מה) ויש כאלה שמתאים ללמוד דרך "צילום" מילה. כלומר, מילים שלמות. ולגבי קטע מהעיתון. זה מה שמצאתי אתמול (יום ד´ 16.1.02) בידיעות אחרונות מוסף "זמנים מודרניים",במדור שכותבת סמדר שיר "ילדים זה כיף" היום העצוב בחיי מורה מחליפה נכנסה לכיתה ה´. בשלושת החודשים הקרובים היא תמלא את מקומה של המורה לעברית, שיצאה לחופשת לידה. לא קל לקפוץ למים העמוקים כששנת הלימודים כבר בעיצומה, היא חוששת שהליצנים של הכיתה עלולים להכשילה, וכיוון שאין לה מושג לגבי הרמה של התלמידים, היא מטילה עליהם לכתוב חיבור בבית, שיטה בדוקה להשניא את עצמה לעולמי עד. ואכן, כשהמורה כתבה את נושא החיבור על הלוח, חלף בכיתה רחש של מחאה. "אוף, איזה באסה", רטן מישהו, ושכנו קיטר: "איזה שיעמום, איזו מכה..." כשאנחנו חיממנו את ספסלי בית הספר היסודי, מדי 1 בספטמבר נאלצנו לפתוח את השנה בחיבור שעם הזמן הפך לשנוא מכל: "מה עשיתי בחופש הגדול". אני זוכרת שמדי שנה, ביוני, עוד לפני שיצאנו לחופשה, הייתי מתחילה לשבור את ראשי הקט במחשבות על מה אכתוב דקה וחצי אחרי שנחזור לכיתה. הייתי ממציאה עלילות מפוארות על טיולים מסביב לעולם, שלצערי לא התרחשו מעולם, רק כדי להלהיב את המורה. לימים כתבתי באחד מספרי הילדים שלי על ילד שובב, שטיפס על עץ התות כדי להציץ לשכנתו היפה, נפל, שבר רגל ויד, במשך כל יולי אוגוסט היה בגבס, רחוק מהים ומהבריכה, וברגעים הכי מרים של הסבל הוא ניסה להתנחם שאין רע בלי טוב. ב-1 בספטמבר, כשהוא יחזור לבית הספר, והמורה שוב תטיל עליו את החיבור המסורתי, "מה עשיתי בחופש הגדול", הוא יוכל לעטר את הדף במילה אחת: "כלום". אבל המורה מחליפה שנכנסה לכיתה ה´ לא ביקשה מהתלמידים לתאר את החופש הגדול. היא היתה הרבה יותר מקורית. הנושא שכתבה על הלוח היה: "היום העצוב ביותר בחיי". וכדי שהתלמידים יבינו, תיכף על ההתחלה, עד כמה היא רצינית, הבהירה המורה שהחיבור חייב להתנוסס על פני עמוד שלם, מודפס. ביום המחרת היא אספה את העבודות, התישבה איתן בביתה, וכשהגיעה לדף של אודליה (שם בדוי) התלקחה חמתה. במרכז הדף נכתב: "אני לא יכולה לכתוב את החיבור הזה מפני שבכל עשר שנות חיי לא היה לי אף יום עצוב. נקודה". המורה כיווצה את מצחה, מנסה להיזכר מי זו אודליה. האם היא מלכת הכיתה שמרימה את אפה עד לתקרה? ואולי היא אחת מאותם ברדקיסטים בעלי חוש הומור מפוקפק, שמנסים להפיל אותה בפח? כך או כך, היא לא תעבור על זה בשתיקה. חיבור זה חיבור. ואם אודליה מעולם לא התנסתה בטעמו של יום עצוב - היא תזכה בהתנסות הזאת עכשיו. ביום המחרת, מייד בהכנסה לכיתה, שאלה המורה מי זו אודליה. מהשולחן השלישי הזדקרה אצבע קטנה. "גשיי אלי בהפסקת עשר" פסקה המורה, ושעתיים לאחר מכן ניגשה, עם אודליה, לחדרה של המנהלת והניחה את החיבור המודפס על שולחנה. המנהלת החווירה. אודליה, למרבה הפלא, חייכה. בקול קטן, קצת רועד היא ספרה למורה שמגיל שנתיים מתנהלים חייה בצל מחלת הסרטן. יש עליות וירידות, זה אופי המחלה, והיא כבר התרגלה, אך יום עצוב באמת מעולם לא היה לה מפני שהיא עושה כל שביכולתה כדי להנות מכל דקה ודקה. נקודה."
 
למעלה