בית הכנסת העתיק

[לא תסמו לנו את הפה]

בית הכנסת העתיק

איך שלא תסתכלו על זה, בית הכנסת העתיק שנחפר עתה באום אל-קנאטיר שבגולן הוא חדשות מרעישות. הוא מהיפים בארץ; לשם חילוצו ממפולת אבנים פותחו טכניקות פורצות דרך; ארון הקודש הענק שנתגלה בו שינה את פני חקר בתי הכנסת העתיקים; והוא עתיד להפוך לבית הכנסת הפעיל העתיק כשד"ר חיים בן-דוד עמד לסיים את עונת החפירות החשובה ביותר שלו בבית הכנסת העתיק בדיר-עזיז שליד היישוב כנף ברמת הגולן, הגיע לביקור שר התיירות דאז, רחבעם זאבי. השר, חולה עתיקות וחפירות בעצמו, מחל על כבודו ועל הבוץ הלח, הצטרף לחופרים ושקע בהסברים תוך שהוא מתרשם ומתפעל מהממצאים. במיוחד התפעם זאבי משרידי הכותרות שעיטרו פעם את בית הכנסת, וממטמון מטבעות זהב שנמצא במקום כמה ימים לפני בואו. ד"ר חיים בן-דוד: "עד שנחפרה תעלת ההטיה הסורית ב-1964, אפילו לא היתה דרך עפר למקום הזה. בעיית הנגישות הקשתה מאוד על החוקרים, ולמעשה הם הרימו ידיים מראש. לזניחות הזאת היה גם יתרון: האתר השתמר בצורה אותנטית" שעה ארוכה התעכב שם, וכשכבר עמדה הפמליה לעזוב, לא יכול בן-דוד להתאפק ואמר לגנדי: "אני לא מבין מדוע השר כל כך מתפעם ממה שהוא רואה, כשלא רחוק מכאן שוכן לו בית כנסת אחר גדול ומפואר פי כמה שראוי שייחפר אף הוא". בעוד זאבי מקמט את מצחו ומנסה להבין למה רומז הארכיאולוג, שלף בן-דוד מתיקו ספר ישן והחל קורא ממנו. "קראתי את הדברים שכתב סיר לורנס אוליפנט על היום שבו גילה את חורבות בית הכנסת העתיק באום אל-קנאטיר", מספר ד"ר בן-דוד, איש המחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן וראש היחידה ללימודי ארץ ישראל במכללת עמק הירדן. "אני זוכר שגנדי התחיל לחייך וצחק בשקט לעצמו. אף אחד מהמלווים שהיו איתו לא הבין למה הוא צוחק. הסיבה היתה פשוטה: גנדי היה זה שתרגם וההדיר בזמנו את ספרו של אוליפנט. הוא קלט את הרמז והבטיח לבוא ולבקר באום אל-קנאטיר, וכמה חודשים מאוחר יותר הוא באמת בא. "שם, מול גל האבנים האדיר של בית הכנסת, הצגנו לו את התוכנית שלנו לחפירה וגם לשחזור הבניין. הוא הסתובב קצת מסביב, ובסוף אמר לי שהוא מאשר את התחלת העבודות ויחתום על העברת תקציב מתאים. נפרדנו והוא חזר לירושלים. שבוע לאחר מכן הוא נרצח, ולימים נודע לנו שאום אל-קנאטיר היה הפרויקט האחרון שהוא אישר. הרבה זמן חיפשנו שם עברי לאתר, היות שאין לנו שום עדות או רמז לשמו של הכפר היהודי ששכן שם. חשבנו על שם שינציח את שמו של גנדי וגם את הקשר שלו למקום, וכך נולד השם קשתות רחבעם". אוליפנט נדהם באחד מהימים האחרונים של ספטמבר 1884 השתרכה אורחת אתונות מותשת על הדרך הטרשית העולה מחורבות כורסי שעל שפת הכנרת אל רמת הגולן. הדרך התלולה והקשה עברה דרך נחל סמך, שהיה חרב באותם ימים של שלהי קיץ. בראש צעד מורה דרך ערבי שזירז בקול ובמקל את הבהמה שעליה רכב. מאחוריו רכבו הדיפלומט והסופר האנגלי סר לורנס אוליפנט וכמה מלווים. מטרת סיורו של אוליפנט, ידיד העם היהודי ופטרונו של מחבר ההמנון הלאומי נפתלי הרץ אימבר, היתה לבחון חלופות שונות לתוואי שבו תעבור מסילת הברזל מחיפה לדמשק. בכיסו של אוליפנט כבר היתה תוכנית מפורטת ומלאה שכללה את התחנות שבהן תעצור רכבת החורן והגולן: במקומות שבהם יהיו לאחר מכן בני-יהודה, אל-על וחספין. רק בעיה אחת נותרה לא פתורה: אספקת מים לדוודים הענקיים של הקטרים שהיו אמורים לטפס אל המצוקים האדירים. לבעיה הזאת ביקש אוליפנט למצוא פתרון. אחרי כמה שעות של רכיבה מאומצת, החיש פתאום מורה הדרך צעדיו, ולפתע עצר והצביע קדימה לעבר סלע בזלת גדול שעמד לפניהם. "שם, מאחורי הסלע, נתגלה לעינינו מחזה משובב נפש ומדהים ביופיו", כתב אוליפנט ביומנו. "כאן, באתר מבודד ולא נגיש, שהוד קדומים חופף אותו, תִחבלו הקדמונים והקימו בימים קדמונים מקום מקלט מסותר ומקסים, שכן נתברך בדבר החשוב ביותר כדי להרבות יופי ונועם – מעיין שופע מים קרירים. מימיו הזכים כבדולח זרמו אל בריכה מלבנית, שוקטת וקסומה, שעמדה למרגלות סלע זקוף, גדול ושחור. מן הסלע הזדקרו שתי קשתות גדולות, עשויות גושי אבן ענקיים. אחת הקשתות היתה הרוסה כמעט כולה, ואילו האחרת עדיין נשתמרה היטב... לתימהוני הרב מצאתי דגים קטנים שטים במימיה (של הבריכה), ונבצר ממני להבין כיצד הגיעו לשם, שכן לא ראיתי מוצא מן הבריכה. מימי הבריכה היו קרירים וטהורים, ולא ייתכן שלא היו מי-מעיין חיים. לפיכך הנחתי שיש להם מוצא תת-קרקעי, באחד החגווים שראיתי בסלע.

 

[לא תסמו לנו את הפה]

חלק ב

יהושע דריי (ישו): "ביררתי את האפשרות למקם עגורן באתר החפירה. זה חלום ישן שלי. בהתחלה אנשים חשבו שאני מטורף. מי שמע על עגורן בתוך אתר חפירות ארכיאולוגי? אבל כשהתברר שעלות העמדת עגורן באתר היא מחצית מעלות העבודה עם משאיות, התהיות נגמרו" "...לדבריו (של מורה הדרך) נקרא מקום זה אום אל-קנאטיר שתרגומו אתר הקשתות... בריחוק כמאה יארדים משם ניצבה חורבה שהיו בה ארבעה קירות הרוסים... הקירות הקיפו שטח שמידותיו כ-50 רגל על 35 רגל, ובו נערם תוהו ובוהו של עיי מפולת. מתוך המהפכה הזדקרו שישה עמודים שגובהם 10 עד 12 רגל... טיב החיטוב שעליהן העיד על ארכיטקטורה יהודית. מיד החלטתי כי מצאתי כאן חורבות של בית כנסת יהודי עתיק שנבנה כנראה במאה הראשונה או השנייה לספירה. דעה זו התחזקה בי עוד יותר לאחר שבדקתי את החורבות בדיקה מדוקדקת יותר. מצאתי שם אבן גדולה, שנחצבה בדמות קשת ועמדה כנראה במשקוף של הכניסה הראשית... מכל מקום אני רואה באתר החורבות של אום אל-קנאטיר את מיטב התגליות שגיליתי עד היום, ולדעתי ראוי הוא מאוד לעוד ביקור ולבדיקה מדוקדקת יותר". 120 שנה עברו מאז, אך רק בשנה האחרונה התחוור לחוקרים עד כמה מפואר גדול ומיוחד בית הכנסת העתיק שבאום אל-קנאטיר. זהו אחד מבתי הכנסת היפים בארץ. גולת הכותרת שלו היא היכל ארון קודש שהשתמר כמעט במלואו, המתנשא לגובה 5.5 מטר. גילויו סיים ויכוח בני 70 שנה בין החוקרים האם ייתכן בכלל שהיו היכלות גדולים שכאלה בתוך בתי כנסת. מאחר שלמעלה מ-80 אחוז מחלקיו של בית הכנסת עצמו נותרו עד היום בשטח, הבינו החוקרים כי בפעם הראשונה יש להם אפשרות לשחזר בית כנסת עתיק ממסד ועד טפחות. החפירה, שהחלה לפני שנה, אמורה להסתיים בשחזור בית הכנסת ובהשמשתו לתפילה, שתהפוך אותו לבית הכנסת הפעיל העתיק ביותר בעולם כולו. אם הכל יתנהל כשורה ולא יהיה איחור בלוח הזמנים, אומרים מנהלי הפרויקט, בתוך פחות משנה יופרע השקט של הפרות ברפת קיבוץ נטור בקולות תפילה רמים הבוקעים מהוואדי הסמוך. מעבר לערך הארכיאולוגי של הממצאים שנמצאו במקום, בחפירה באום אל-קנאטיר יושמו לראשונה בעולם טכנולוגיות חדישות ומתקדמות של פינוי חפירות באמצעות עגורן וסימון ממצאים באמצעות סריקות לייזר ושבבים אלקטרוניים, מה שהופך את האתר והחפירות שנעשו בו לייחודי בקנה מידה עולמי. פאר שאין שני לו "אום אל-קנאטיר נחשבה מאז ומתמיד אתר בעייתי לחפירה", אומר ד"ר בן-דוד. "עד שנחפרה תעלת ההטיה הסורית ב-1964, אפילו לא היתה דרך עפר למקום הזה. בעיית הנגישות הקשתה מאוד על החוקרים, ולמעשה הם הרימו ידיים מראש. לזניחות הזאת היה יתרון והיה חסרון. היתרון הוא העובדה שהאתר השתמר בצורה אותנטית ויוצאת דופן ביחס למקומות אחרים שנפגעו ושנחפרו לאורך השנים. החיסרון הגדול הוא כמובן הקושי הטכני בחפירה. הקושי שבנגישות, וכוח האדם הענק שצריך כדי להתמודד עם מסות כאלו גדולות של מפולות האבנים שנשארו מאז המאה החמישית או השישית לספירה. "כך שכולם מאז אוליפנט ידעו על האוצר הגדול, אבל לא היו להם הכלים הטכניים להרים פרויקט ענק שכזה. היה ברור לכולם מראש שאין טעם לבוא לחטט ולחפור קצת פה קצת שם. דיברתי עם הארכיאולוג צביקה מעוז, שכבר חפר כמה בתי כנסת בארץ. הוא העריך את העלות התיאורטית של חפירות באום אל-קנאטיר במשהו כמו 5 מיליון דולר, כלומר מדובר בהשקעה עם המון לוגיסטיקה שיכולה להימשך שנים על גבי שנים. "היום כשאנחנו כבר יודעים מול מה אנחנו עומדים קל מאוד לומר שידענו כל הזמן שמדובר בבניין גדול, מרשים ומפואר. אבל אף אחד מאתנו לא דמיין עד כמה. זה מתחיל בפרטים הקטנים, כמו העיטורים, ונגמר בבמת ארון הקודש שנמצאה ושבכלל לא ידענו שהיא קיימת. במחקר בתי הכנסת הבימה הזאת תיזכר כנקודת מפנה, משום שהעוצמה, הפאר והגודל של מה שהתגלה שם אין להם אח ורע בבתי כנסת קדומים. "עד היום התקשו החוקרים להוכיח שהיו ארונות קודש גדולים ומפוארים בבתי הכנסת העתיקים, משום שהארונות היו עשויים עץ וכמובן לא השתמרו בשום בית כנסת. לאף אחד אין מושג קלוש איך נראו ארונות הקודש. העדות היחידה עד היום היתה פסיפסים, כמו זה שנמצא בבית הכנסת בבית-אלפא או זה שבחמת-טבריה, שמתוארים בהם מבנים מפוארים וגדולים. לא היה ברור אם מה שתואר שם זה ארונות קודש או בחזית בית המקדש. בימת ארון הקודש באום אל-קנאטיר פתרה את החידה אחת ולתמיד: מדובר בארונות קודש. העמודים והעיטורים המחוטבים עליהם מתנשאים לגובה של יותר מחמישה מטרים וחצי. זה נראה כמו חזית של בית שבנויה בתוך בית הכנסת. אין פה שאלות, משום ש-95 אחוזים מהחלקים נמצאו. "הפתעה נוספת היתה גילוי מרתף, שאנו מניחים ששימש גניזה תת-קרקעית של בית הכנסת. יש גם מעגל אבנים המשולב ברצפת בית הכנסת וממוקם בדיוק באמצע המבנה. בתוכו יש מעגלים פנימיים שהופכים למתומנים. אין ספק שהמעגל מסמל את מרכז בית הכנסת, אבל לא ברור לנו לשם מה. האם תפקידו לסמן את מיקומה של במת הקריאה באמצע בית הכנסת, או שזהו קישוט שבא במקום פסיפס של גלגל מזלות. המקור היחיד שיש לנו הוא תיאור של בית הכנסת הגדול המפואר באלכסנדריה שמופיע במסכת מגילה. שם כתוב "ובמה של עץ היתה באמצע בית הכנסת". מצד שני, אם הבמה היתה מונחת שם, היא הסתירה את המעגל היפה הזה, וזה דבר מוזר מאוד. "יש משהו מרתק ומשמח במציאת דברים שאין להם אח ורע בשום בית כנסת אחר שנחשף עד היום. מצד שני אין שום אפשרות לעשות אנלוגיה למקבילות קודמות, ולכן בעניינים הללו הדברים נשארים ברמת הנחות העבודה וההשערות". מה היו הבעיות הטכניות העיקריות? "בראש ובראשונה שינוע של האבנים והמפולת ופינוין. זה הצריך הרבה מנופים, לתקופה ארוכה. מדובר בהון תועפות, מעבר לעובדה שבאתר עצמו אין מקום למשאיות עם מנופים. גם אם היינו מצליחים להוריד משאיות לאתר החפירה, היה ברור שהן יכסחו את האתר ויפגעו בו אנושות. "הבעיה השנייה היתה התיעוד. מעבר לרצון לשחזר, היה לנו חשוב להבין מה גרם למפולת ומה היו נסיבות החורבן של בית הכנסת הזה. אי אפשר לחקור מפולת ולשחזר בעת ובעונה אחת, מפני שהמפולת מפונה מהמקום. סימונים רגילים על אבנים אינם יעילים במקרה הזה, משום שהנתונים החשובים קשורים במיקום האבן במפולת ולמקום הימצאה, ולא למראה שלה. בלי הפתרונות הטכניים שיֵשוּ (יהושע דריי) הציע לנו בדמות העגורן, סריקות הלייזר והשבבים האלקטרונים, אי אפשר היה להרים את הפרויקט" "ישו", יהושע דריי, הוא מנהל פרויקט החפירה באום אל-קנאטיר והרוח החיה והיצירתית שלו. דריי עוסק בשחזור טכנולוגיות עתיקות ובשיקום חפירות, ויותר מ-25 שנה הוא נמצא ליד המחקר הארכיאולוגי. ליד ולא בתוך, משום שהוא חסר כל השכלה אקדמית בתחום. תחילת דרכו בארכיאולוגיה לא היתה סוגה בשושנים. בשנות השבעים היה דריי בוגר מתוסכל של לימודי עיצוב פנים. הוא לא הצליח לשרוד במלחמת הקיום האכזרית עם הלקוחות התובעניים, ובצר לו החליט לחדש תחביב ישן והחל מסתובב ברחבי הארץ כשהוא צמוד לגלאי מתכות ולחפור אוצרות בכל מקום שידו מגעת. חפירותיו הסתיימו במפגש הבלתי-נמנע עם נציג החוק בדמותו של פקח רשות שמורות הטבע. מכאן ואילך מצא עצמו מתנהל בין אולמות בית משפט, חיקורי דין ופרקליטים "אחרי שנפלתי לתוך מערכת בירוקרטית של תביעות ומשפטים שעשו ממני שודד עתיקות ועבריין מועד, הכל השתנה", הוא מספר. "שקעתי לתקופת מה, אבל אז פנה אלי חבר והתחיל לעניין אותי בשחזור טכנולוגיות עתיקות. נכנסתי לעניין די מהר, ואז הבנתי בפעם הראשונה שלארכיאולוגים אין מושג קלוש בחלק גדול מהדברים שעליהם הם מדברים. אני חושב שאם אתה בא עם ראש נקי מהנחות והשערות, הזווית שלך לחיים בריאה יותר

 

[לא תסמו לנו את הפה]

חלק ג

"מכיוון שאין לי שום סוג של הכרה אקדמית, לא הייתי איוּם לגבי החוקרים. הם הכירו ביכולות שלי לספק שירותים פרה-ארכיאולוגיים. נתתי רעיונות טכניים, אבל לא היתה לי נגיעה להנחות הארכיאולוגיות עצמן. מצד שני, יש ארבעה דוקטורנטים שעבודת הדוקטורט שלהם נסמכת על עבודה שלי ועל תזות שאני הצבתי. עם אחד מהם אני יוצא עד היום לחו"ל לכנסים כדי להרצות על דוקטורט שהוא בכלל לא שלי". במהלך השנים הספיק דריי לשחזר לא מעט מתקנים עתיקים כמו בתי בד, יקבים, גתות, טחנות קמח עתיקות ומתקנים לשאיבת מים, המוצגים במקומות שונים בארץ. ברזומה שלו רשומים כבר כמה פרויקטים גדולים של שיקום, ובהם אמת המים לקיסריה והאמה שבאזור שבע טחנות שבמקורות נחל הירקון. התיאוריות שלו, שעשויות להישמע תחילה מופרכות לגמרי, הצליחו לא פעם לפתור שאלות שחיכו שנים ארוכות לפתרונן. כך היה כשנתגלעה מחלוקת בינו ובין כמה חוקרים לגבי השחזור המדויק של גת ביזנטית. יקבי 'כרמל מזרחי' ניאותו להירתם לניסוי שיוכיח איזו מהתיאוריות היא הנכונה. קבוצת החוקרים ודריי קיבלו כמויות זהות של ענבים והתבקשו להפוך אותם ליין בר-שתייה. מעבדות הניטור של היקב עקבו אחר ההתקדמות של שתי הקבוצות. בסופו של דבר, קבוצת החוקרים הניבה 50 ליטר של יין שהחמיץ ולא היה ראוי לשתייה; הגת המשוחזרת של דריי הניבה 1,500 ליטר של יין בר-שתייה. האקדמאים לא השתכנעו, עד ששנה לאחר מכן נחשפה בחפירות ליד פתח-תקווה גת מושלמת התואמת את התיאוריה של דריי אחת לאחת. "אני לא מצטער שלא למדתי מעולם, משום שאני לא משועבד למחשבה האקדמית שלא רואה מה שמעבר לקצה אפה", הוא אומר. "אנשי אקדמיה לא מעזים להעלות רעיונות חדשים ולדמיין, משום שהם פוחדים שהדבר יפגע בקידום האקדמי שלהם או בשמם הטוב. לי אין הכרה אקדמית, כך שאין לי עכבות וגם אין לי מה להפסיד. מה שיש לי הוא היגיון בריא שאותו לא יכולים לקחת ממני. "הפרויקט הראשון שקיבלתי היה תכנון חפירה של מעבר המים לקיסריה. הפרויקט חושב לתשעה חודשים והסתיים בשלושה חודשים שכללו גם את החפירה וגם את השחזור. מאז היו עוד הרבה פרויקטים. את חיים בן-דוד הכרתי לפני כמה שנים בסיור משותף בירדן. לפני שנתיים הוא הביא אותי בפעם הראשונה לאום אל-קנאטיר, ושם, מול גל האבנים העצום שרבץ על בית הכנסת, שאלתי למה לא לחפור. בעצם מאותו רגע הכל התחיל". שבבים דיגיטליים בסלעים השניים החלו לחפש מימון מתאים לחפירה. עד מהרה איתרו תורם פוטנציאלי, אך הלה נעלם ימים ספורים לפני חתימת החוזה. כאן נרתמו לפרויקט המועצה האזורית גולן והחברה הממשלתית לתיירות, ודריי, בן-דוד וד"ר אילנה גונן, השותפה השלישית, החלו לחשוב יחד איך בעצם הם הולכים לעשות את מה שהם התחייבו עליו. "מהרגע הראשון אמרתי גם לחיים וגם לאילנה שאתר מיוחד כזה זקוק לפתרונות מיוחדים", אומר ישו. "זה נשמע יקר ומסובך, אבל כשנכנסים לעניין, ומבינים שמדובר בטכנולוגיות נפוצות וזמינות המשמשות בתחומים אחרים, מבינים ש'פתרונות מיוחדים' משמעם דווקא הוזלת החפירה. "החישוב הבסיסי הראה ששינוע ראשוני של המפולת באמצעות משאיות ומנופים יארך כמאה ימי עבודה בעלות כוללת של 100 אלף דולר עוד לפני חפירה ושיקום. ביררתי את האפשרות למקם עגורן באתר החפירה. זה חלום ישן שלי, ונראה היה לי שזה המקום המתאים ליישם אותו. בהתחלה אנשים חשבו שאני מטורף. מי שמע על עגורן בתוך אתר חפירות ארכיאולוגי? אבל כשהתברר שעלות העמדת עגורן באתר היא 50 אלף דולר, כלומר חצי מההערכה הראשונית של אותה עבודה עם משאיות, התהיות נגמרו. "מעבר לכך היה פה חיסכון נקי נוסף: העגורן לא רק פינה את האבנים והמפולת, אלא עתיד גם לבנות את בית הכנסת ולשחזר אותו. במקום צוות עובדים של 60 איש נזקקנו רק לשמונה. לוח הזמנים התקצר משמעותית. פינוי המפולת, שנראה בהתחלה דבר שלא ייגמר לעולם, הסתיים בתוך 60 יום במקום 100. "סיפור דומה היה עם הסריקות הדיגיטליות. לאף אחד לא היה ברור איך אפשר 'לשמר' את המפולת ובה בעת לעסוק בשחזור. אני לא המצאתי את הסריקות הדיגיטליות. זאת טכנולוגיה שמיושמת כבר כמה שנים כמעט בכל ענף חוץ מארכיאולוגיה. זה כלי מדהים שנותן לך 100 אחוז מידע מוחלט בלי שום אינטרפרטציות. התמונה שמתקבלת נראית כצילום אוויר, אלא שהיא תלת-ממדית. הסריקה מספקת לחוקר מידע ונתונים מדויקים בכל רגע נתון לגבי כל עצם ואבן באתר. למפרע התברר שהסריקה יכולה לקלוט אפילו את העיוותים שנוצרו בקירות בעקבות רעידת האדמה. גיאופיזיקאי שראה את ההדמיה שיצרתי הצליח לקבוע מה היתה עוצמת רעש האדמה שהביא להרס בית הכנסת". "הכלי השלישי והמשלים היו השבבים האלקטרוניים שהוחדרו לכל האבנים שנמצאו באתר וסיפקו לנו מענה טכנולוגי של תיעוד. הסימונים והרשימות שמשתמשים בהם בדרך כלל בארכיאולוגיה, סופם להימחק וללכת לאיבוד. בצורה כזאת הרבה אבנים נעלמו או נגנבו. הסימון הדיגיטלי שם לזה סוף. גודלו של השבב האלקטרוני, יחד עם מעטפת הזכוכית המשוריינת המגינה עליו, הוא כמו חצי גפרור באורך ובעובי. כבר חמש שנים אני מנהל ויכוחים עם חופרים בארץ לעבור לסימון באמצעות השבבים. רק עכשיו, בעקבות השימוש שעשינו בשבבים באום אל-קנאטיר, אני מקבל פניות מכל מיני מקומות בעולם שרוצים לעשות שימוש בטכנולוגיה הזאת בחפירות. ההצלחה כל כך גדולה, שאנחנו שוקלים אפשרות של פיתוח תוכנה ייחודית שתימכר בעולם לצורך סימון ארכיאולוגי ותהווה יחידה משלימה לשבבים". מלביני הפשתן מהגולן

 

[לא תסמו לנו את הפה]

חלק ד+קישור

עד לחשיפתו של בית הכנסת, במהלך השנה האחרונה, לא היתה לחוקרים שום הוכחה פיזית שהיישוב העתיק שבקרבו שוכן הבניין הגדול והחרב היה אכן כפר יהודי. הכפר, שהתקיים במקום בין המאה הרביעית לשישית לספירה, משתרע על שטח של כ-20 דונם, מה שמעמיד אותו בשורה אחת עם יישובים כפריים קטנים מאותה תקופה שרובם ככולם נשארו עלומים. באתר עצמו דבק במשך השנים הכינוי הסתמי "בית המעיין", על שם אותו בית של קשתות ובריכות מים הסמוך לכפר והמתואר בכתבי אוליפנט. בשנים האחרונות עלה במועצה האזורית גולן כמה וכמה פעמים רעיון להפוך את מתחם המעיין לפרויקט תיירותי של בריכות שכשוך, אולם לאיש לא היה ברור מהו אותו בית מעיין ולמה שימש בימי קדם. החוקרים דיברו על מקדש מים ביזנטי, אולם אף אחד לא ידע להסביר את הימצאותו של מקדש שכזה בתוך כפר יהודי. גם כאן, מי שחיבר בין החלקים היה יהושע דריי. "ישו קיבל מראש את עבודות השיקום והשימור של הבריכות כדי להפוך אותן לבריכות שכשוך למבקרים", מספר בן-דוד. "אבל כמו במקרים אחרים, גם כאן הוא שם לב לדברים שאנו והחוקרים שהיו לפנינו לא ראינו. קודם כל הוא העיר את תשומת לבנו לעובדה שבבסיס כל אחת מהבריכות יש חור ניקוז, צינור של ממש שיוצא החוצה. זה מיותר לכאורה, משום שהמים נקיים ומגיעים מנביעה טבעית ואין צורך לנקז מהם לכלוך. חורי הניקוז האלה פסלו סופית את רעיון מקדש המים, משום שאין חורים כאלה במקדשי מים שהתגלו עד היום בעולם. "הוא הבחין גם שתחתית הבריכות מכוסה בסוג של חומר גירני מיוחד. אנחנו שמנו לב אמנם בעבר לכך שדפנות הבריכות חלקות באופן בלתי סביר, אבל התבדחנו שהן נשחקו מהגחון של הפרות שבאו לשתות מים. בפועל לא היה לאיש מאתנו מושג במה מדובר. ואז בא ישו והעלה רעיון שענה בבת אחת על כל השאלות. הוא טוען שמדובר במפעל תעשייתי של הכפר שעסק בהלבנת בגדי פשתן, ושהחומר שמצאנו במשקעי הבריכות הוא החומר המלבין ולכן גם היה צורך בניקוז. התיזה הזאת פתרה תעלומה נוספת, והיא השאלה ממה התפרנסו בכפר ומה היה מקור המימון לבניית בית הכנסת. התעלומה הזאת ניקרה לנו בראש כל הזמן, בעיקר בשל העובדה המוזרה שבכל הכפר נמצא רק בית-בד אחד בעוד שבכפרים אחרים שנחפרו נמצאו בין שבעה לשמונה. "עוד לא קיבלנו תשובות חד-משמעיות מהמעבדות שאליהן שלחנו את החומר הגירני לבדיקה. אבל ברור מעל לכל ספק שזהו גיר שעבר תהליך כלשהו שהפך אותו מתאים להלבנה. אנחנו יודעים כעובדה שהבגד האולטימטיבי בעולם העתיק היה בגד פשתן. אלו היו בגדים חזקים ששרדו לאורך זמן, והמגרעת שלהם היתה שהם היו מכוערים בשל הגוון הצהבהב-חום של הפשתן. היה פשתן נוסף, כזה שעבר תהליך של הלבנה והוא היה יקר מאוד ועדין מאוד. הוא היה מתבלה במהירות ונקרע בקלות. גם חז"ל כותבים 'הרוצה לבזבז נכסיו יקנה לבני ביתו כלי פשתן לבנים'. "כנראה היה להם בכפר פה ידע או יכולת יוצאת דופן להלבנת פשתן, שהצדיקו שינוע של חומר גלם מרחוק לכאן לצורך הלבנה. יש לנו עדויות כתובות מהגניזה הקהירית שמתארות העברת פשתן ממקום למקום לשם הלבנה ואשפרה, אבל עד היום לא נמצא מפעל כזה, ולא היה ידוע היכן הם היו וכיצד הם נראו". בימים אלה נשלמות באום אל-קנאטיר ההכנות לקראת השלב השני של העבודות והקמת בית הכנסת מחדש, והבעיה העיקרית, כמו תמיד, היא כסף. גם דריי וגם בן-דוד בטוחים שבסופו של דבר יימצא המימון שישלים את הפרויקט. בינתיים הם מתפנים מעט מעיסוקיהם לצורך פרסום הממצאים וגיוס משקיעים לשלב השני של הפרויקט. "אם הקדמונים לפני 1,600 שנה היו מסוגלים להרים מבנה כזה", אומר ישו, "אני לא רואה שום סיבה מדוע אנחנו לא נצליח". שימוש הוא שימור ההחלטה להחזיר את המתפללים אל בית הכנסת הקדום באום אל-קנאטיר היא חלק מגישת שימור חדשנית. במשך שנים התפישה השלטת בארכיאולוגיה היתה כי יש להרחיק את הציבור מהממצאים שנחפרו כדי לשמור על שלמותם. בשנים האחרונות התהפכה הגישה, וכיום מאמינים הארכיאולוגים כי השמשה של מבנים ארכיאולוגים לייעודם המקורי היא תעודת ביטוח להמשך שימורם. "רוב האתרים שנחפרו בארץ הושמדו זמן קצר לאחר שסיימו לחפור אותם", אומר יהושע דריי. "זאת בעיה קשה שמקורה בחוסר משאבים. ברגע שלא יכולים לממן שמירה, אתרים ננטשים וזמן קצר לאחר מכן הם גם נשדדים ומושמדים. לעומת זאת, אתרים שהושמשו לייעודם המקורי, כמו אמפיתיאטרונים עתיקים שמשמשים גם היום להופעות, שורדים בצורה יפה תוך שימור מלא ומינימום פגיעה. הסתבר שהשמשה מטילה את עלות השימור באופן טבעי על הציבור, וכולם יוצאים נשכרים". פורסם באתר "חדר החדשות", 14.11.2004 http://newsroom.co.il/?id=32337&c=israel