בית בית ראשון לבית שני
בס"ד ט' באב הוא יום אבל לאומי, אנו מתענים ובוכים על חורבן שני בתי מקדשנו. אמנם ישנה גם ההלכה- "אין אומרים תחנון בט"ב, דאקרי מועד, כדכתיב קרא עלי מועד"- דוקא מתוך החורבן העצום והנורא אנו מתפללים שתצא לנו הישועה מאיתו ית', וכמו שצחק ר' עקיבא כשראה שועל היוצא מקודש הקדשים לפי שראה בנבואת חורבן זו את הראיה להתקימות נבואת הגאולה. הגמ' שואלת- "מקדש ראשון מפני מה חרב"? ומשיבה "מפני שלשה דברים שהיו בו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים". ומבררת הגמ' בהמשך- "אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם", וממשיכה הגמ' ואומרת דבר מתחייב- "ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות- עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". התמיהה רק מתעצמת לנוכח המשך בירור הגמ'- "אמר רבי יוחנן- טובה צפורנן של ראשונים מכריסו של אחרונים, אמר ליה ריש לקיש- אדרבה אחרונים עדיפי אף על גב דאיכא שעבוד מלכיות קא עסקי בתורה, אמר ליה (ענה ר' יוחנן לריש לקיש) בירה תוכיח שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים שאלו את רבי אלעזר ראשונים גדולים או אחרונים גדולים אמר להם תנו עיניכם בבירה איכא דאמרי אמר להם עידיכם- בירה". א"כ מדברים אלה של הגמ' ניתן ללמוד שעוון אנשי בית שני לא היה רק שווה משקל כביכול לשלושת העבירות החמורות אלא אף היה חמור מהם- עובדה- ירושלים ובית המקדש עדיין חרבים, לעומת הבית הראשון שנבנה לאחר שבעים שנה. דבר זה דורש תלמוד, ובייחוד לאור העובדה שחורבן בית שני נוגע לדורנו, בכלל ובפרט. אנו כיום עומדים במצב של חורבן הבית השני, ואף שאנו עומדים באתחלתא דגאולה- הרי הבית עומד בחורבנו. אם הבית עדיין חרב המסקנה הפשוטה היא שלא התנקינו לגמרי מהבעיה התפיסתית והמעשית של אנשי בית שני (שאגב, ישבו ועסקו בתורה כפי שמעיד ריש לקיש). על כן, מוטלת עלינו החובה והאחריות לעמוד ולברר את שורש הבעיה. מה אתם אומרים- כיצד ייתכן ששנאת חינם שווה ואף חמורה משלושת העבירות החמורות בתורה גם יחד שעליהם מצווים ביהרג ואל יעבור?
בס"ד ט' באב הוא יום אבל לאומי, אנו מתענים ובוכים על חורבן שני בתי מקדשנו. אמנם ישנה גם ההלכה- "אין אומרים תחנון בט"ב, דאקרי מועד, כדכתיב קרא עלי מועד"- דוקא מתוך החורבן העצום והנורא אנו מתפללים שתצא לנו הישועה מאיתו ית', וכמו שצחק ר' עקיבא כשראה שועל היוצא מקודש הקדשים לפי שראה בנבואת חורבן זו את הראיה להתקימות נבואת הגאולה. הגמ' שואלת- "מקדש ראשון מפני מה חרב"? ומשיבה "מפני שלשה דברים שהיו בו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים". ומבררת הגמ' בהמשך- "אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם", וממשיכה הגמ' ואומרת דבר מתחייב- "ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות- עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". התמיהה רק מתעצמת לנוכח המשך בירור הגמ'- "אמר רבי יוחנן- טובה צפורנן של ראשונים מכריסו של אחרונים, אמר ליה ריש לקיש- אדרבה אחרונים עדיפי אף על גב דאיכא שעבוד מלכיות קא עסקי בתורה, אמר ליה (ענה ר' יוחנן לריש לקיש) בירה תוכיח שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים שאלו את רבי אלעזר ראשונים גדולים או אחרונים גדולים אמר להם תנו עיניכם בבירה איכא דאמרי אמר להם עידיכם- בירה". א"כ מדברים אלה של הגמ' ניתן ללמוד שעוון אנשי בית שני לא היה רק שווה משקל כביכול לשלושת העבירות החמורות אלא אף היה חמור מהם- עובדה- ירושלים ובית המקדש עדיין חרבים, לעומת הבית הראשון שנבנה לאחר שבעים שנה. דבר זה דורש תלמוד, ובייחוד לאור העובדה שחורבן בית שני נוגע לדורנו, בכלל ובפרט. אנו כיום עומדים במצב של חורבן הבית השני, ואף שאנו עומדים באתחלתא דגאולה- הרי הבית עומד בחורבנו. אם הבית עדיין חרב המסקנה הפשוטה היא שלא התנקינו לגמרי מהבעיה התפיסתית והמעשית של אנשי בית שני (שאגב, ישבו ועסקו בתורה כפי שמעיד ריש לקיש). על כן, מוטלת עלינו החובה והאחריות לעמוד ולברר את שורש הבעיה. מה אתם אומרים- כיצד ייתכן ששנאת חינם שווה ואף חמורה משלושת העבירות החמורות בתורה גם יחד שעליהם מצווים ביהרג ואל יעבור?
