ביקשת שאכתוב - קטע
ביקשת שאכתוב. לא חשבתי שאני מסוגלת, לא יודעת מה חשבתי, מה את חושבת, מה את רוצה, מה אני רוצה, איך הגענו למצב הזה? איזה בלבול, ייאוש שאין לתארו במילים. ביקשת, התחננת, רק כתבי, לא היה לי מה והיה לי כל-כך הרבה בו זמנית ולא ידעתי איך לומר לא, כל-כך רציתי לומר לא והכן נשפך ממני. ביקשת שאכתוב והנה אני כותבת עכשיו, עם דמעות החורטות את מילותיי על דף זה, עכשיו אני כותבת, ואת אינך. הייתי חייבת לחכות? השאלה פורצת מתוכי, אולי אם הייתי כותבת קודם כפי שביקשת לא הייתי נמצאת פה, עכשיו, עם החור הענק שפערת בי בלכתך. ביקשת שאכתוב, למה בעצם? מה חיפשת במילותיי הכתובות, האם נחשבו יותר ממילותיי שנאמרו לך כלחישות מלטפות ברגעים ענוגים, מדוע התעקשת, מדוע אני, מדוע? שאלה שתמיד תישאר פתוחה לאור העובדה שלא תוכלי לענות עליה יותר. לפעמים אני נזכרת בך, בי, במצב, בהוויה, בתחושות, אמרת שזה פעם בחיים מה שאנחנו מרגישות ואני לא האמנתי, לא רציתי להאמין, לעזוב הכל ולהאמין לאגדה שנכנסנו אליה. אולי לא רציתי את האגדה הזאת וחששתי לומר לך, חששתי מאכזבתך. היית כל-כך מאושרת ברגעייך שהיית במחיצתי, ואני? אני פחדתי להודות ברגשות, לא הבנתי, לא רציתי להבין, ועכשיו אני צועקת לחלל העולם דרך המילים האלו שכל-כך חיכית להן ובאות רק עכשיו. ביקשת שאכתוב. לעזאזל, למה לא יכולתי לתת לך את זה, למה רק עכשיו אני מסוגלת, אני כואבת, אני מיואשת, אני איני יותר, איני בלעדייך ורק עכשיו מבינה. אמרת כל-כך הרבה ואני סירבתי להקשיב, נלחמתי. היום אני מגחכת במרירות, במה היה לי להלחם. אמרת לי שישנם דברים שאינם ברורים וצריך לקבל אותם ולתת להם להכתיב את הדרך, את וחוכמתך שהייתן שלי ואני ויתרתי. נשארתי חצויה, תלויה בעולם, לא מבינה את התרחשויותיו, מתחילה להבין את רגשותיי באיחור, רוצה להחזיר את הגלגל לאחור ויודעת שרק באגדות, ומודעת שהייתה לי אחת משל עצמי ונתתי לה ללכת. ואת הלכת לעולם אחר ולא לקחת אותי איתך, אמרת שאיני מוכנה עדיין, שיום יבוא ואבין ואז אולי אכתוב. לקראת הסוף, כבר לא ביקשת שאכתוב, ואני לא השכלתי להבין שזה הסוף ושמחתי שאינך מבקשת יותר, שמסתפקת במה שיש, שמבינה סוף-סוף מה שאני כשלתי. כעט יודעת, שהיית זו את שהבנת ואני לא, שידעת שהסוף קרב ואני לא, שרצית בו באותה מידה שלא ואני? אני כותבת לך, יודעת שלא תקראי, שלא תדעי שהבנתי, שרוצה, שלא יכולה, שמוותרת בגללך ובעיקר בשבילך.
ביקשת שאכתוב. לא חשבתי שאני מסוגלת, לא יודעת מה חשבתי, מה את חושבת, מה את רוצה, מה אני רוצה, איך הגענו למצב הזה? איזה בלבול, ייאוש שאין לתארו במילים. ביקשת, התחננת, רק כתבי, לא היה לי מה והיה לי כל-כך הרבה בו זמנית ולא ידעתי איך לומר לא, כל-כך רציתי לומר לא והכן נשפך ממני. ביקשת שאכתוב והנה אני כותבת עכשיו, עם דמעות החורטות את מילותיי על דף זה, עכשיו אני כותבת, ואת אינך. הייתי חייבת לחכות? השאלה פורצת מתוכי, אולי אם הייתי כותבת קודם כפי שביקשת לא הייתי נמצאת פה, עכשיו, עם החור הענק שפערת בי בלכתך. ביקשת שאכתוב, למה בעצם? מה חיפשת במילותיי הכתובות, האם נחשבו יותר ממילותיי שנאמרו לך כלחישות מלטפות ברגעים ענוגים, מדוע התעקשת, מדוע אני, מדוע? שאלה שתמיד תישאר פתוחה לאור העובדה שלא תוכלי לענות עליה יותר. לפעמים אני נזכרת בך, בי, במצב, בהוויה, בתחושות, אמרת שזה פעם בחיים מה שאנחנו מרגישות ואני לא האמנתי, לא רציתי להאמין, לעזוב הכל ולהאמין לאגדה שנכנסנו אליה. אולי לא רציתי את האגדה הזאת וחששתי לומר לך, חששתי מאכזבתך. היית כל-כך מאושרת ברגעייך שהיית במחיצתי, ואני? אני פחדתי להודות ברגשות, לא הבנתי, לא רציתי להבין, ועכשיו אני צועקת לחלל העולם דרך המילים האלו שכל-כך חיכית להן ובאות רק עכשיו. ביקשת שאכתוב. לעזאזל, למה לא יכולתי לתת לך את זה, למה רק עכשיו אני מסוגלת, אני כואבת, אני מיואשת, אני איני יותר, איני בלעדייך ורק עכשיו מבינה. אמרת כל-כך הרבה ואני סירבתי להקשיב, נלחמתי. היום אני מגחכת במרירות, במה היה לי להלחם. אמרת לי שישנם דברים שאינם ברורים וצריך לקבל אותם ולתת להם להכתיב את הדרך, את וחוכמתך שהייתן שלי ואני ויתרתי. נשארתי חצויה, תלויה בעולם, לא מבינה את התרחשויותיו, מתחילה להבין את רגשותיי באיחור, רוצה להחזיר את הגלגל לאחור ויודעת שרק באגדות, ומודעת שהייתה לי אחת משל עצמי ונתתי לה ללכת. ואת הלכת לעולם אחר ולא לקחת אותי איתך, אמרת שאיני מוכנה עדיין, שיום יבוא ואבין ואז אולי אכתוב. לקראת הסוף, כבר לא ביקשת שאכתוב, ואני לא השכלתי להבין שזה הסוף ושמחתי שאינך מבקשת יותר, שמסתפקת במה שיש, שמבינה סוף-סוף מה שאני כשלתי. כעט יודעת, שהיית זו את שהבנת ואני לא, שידעת שהסוף קרב ואני לא, שרצית בו באותה מידה שלא ואני? אני כותבת לך, יודעת שלא תקראי, שלא תדעי שהבנתי, שרוצה, שלא יכולה, שמוותרת בגללך ובעיקר בשבילך.
