ביקשתם Genesis קיבלתם
Genesis - Nursery Crime, Charisma 1971 אלבום משונה. מי שמקשיב לו לא יכול שלא לחשוד שמדובר בהקלטה שבוצעה בתוך חדר אמבטיה או לחליפין בחצר ביתו של פיטר גבריאל. הסאונד המחריד של האלבום הזה רק מעצים את התחושה, שאם היו טורחים לשלם כמה גרושים לאולפן נורמאלי, האלבום הזה היה זוכה למעט יותר הערכה מכפי שהוא באמת זכה לה. השנה, 1971. הקרימזונים כבר קבעו את הצליל שנתיים קודם לכן עם In the Court שלהם, Yes הפיקו כבר את Yes Album ואפילו ELP כבר קרעו את האולמות. החבורה של גבריאל, רת'רפורד ובנקס עדיין לא חדרה לתודעה הציבורית הרחבה, למרות שבפסטיבל הג'אז, בלוז ורוק המסורתי, שנערך באותה שנה באי ווייט (או בג'רסי – אני לא ממש זוכר), הם זכו להפתעת כולם לאהדת המבקרים ולמרות שבאיטליה, האלבום הזה הגיע למקום השלישי במצעד המכירות של השנה הבאה באיטליה (אחרי Pawn Hearts של VDGG!! ו Per un Amico של PFM). לקח לחבורה הזו עוד כמה שנים, עד שהם נצרבו בתודעת הקהל כלהקת Art Rock שלוקחת את המוסיקה שהיא עושה ברצינות רבה, לא הרבה פחות מ Yes. מה יש לנו שם בכל זאת: קודם כל זה האלבום הראשון שהשתתפו בו סטיב האקט בגיטרה ופיל קולינס בתופים. קולינס היה בן 20 והאקט בן 21. קולינס היה פרחח צעיר שניגן בלהקה בשם Flaming Youth ושמו היה מוכר בבראנז'ה כשחקן טלביזיה ומיוזיקאלס לעת מצוא (ימים יעידו שאלה היו אהבותיו האמיתיות, לצער כולנו!). כמה שעות לפני הצטרפותו ללהקה, הוא כמעט התפתה להחליף את ביל ברופורד ב Yes ומי יודע לאן הוא היה מגיע אילו העדיף להיעתר למודעת הפרסום הקטנה שפיטר גבריאל פרסם במלודי מייקר. סטיב האקט, היה בחור ממושקף ומזוקן, רחוק מכל דימוי של נגן רוק, שבילה את ימיו בנגינת סלון יחד עם אחיו ג'ון (שחילל יפה מאד) ונענה למודעה דומה, שביקשה נגן גיטרה ללהקת רוק אקוסטית שמנגנת מוסיקה פסטוראלית. ובאמת, לאחר Trespass, כשאנת'וני פיליפס עזב, לא היה ברור לשלושת המייסדים, לאיזה כיוון הלהקה הזו צריכה ללכת. הם התכנסו לאולפן ההקלטות עם השניים החדשים, ומהאולפן הזה והסאונד הנוראי שלו, יצא אלבום שהתווה את הדרך ללהקה המשפיעה ביותר ברוק המתקדם. בכל סקירה שתקראו על להקות הרוק המתקדם של הגל השני (שנות השמונים) תבחינו בכך שעבור רוב הלהקות שניסו לנגן רוק סימפוני, ג'נסיס הייתה מקור ההשראה העיקרי. הצליל המיוחד הזה שהיה בו שילוב של הפסטוראלי שהנחיל ללהקה אנת'וני פיליפס, הלחנים הסמי-קלאסיים שהביא איתו טוני בנקס יחד עם הנגינה הבארוקית שלו על הפסנתר, השימוש הנרחב במלוטרונים כקיר של צלילים שאפיין את ג'נסיס וחניכותיה, התמלילים המיתולוגיים מחד-גיסא של בנקס ורת'רפורד והסוציאליים-נשכניים מאידך גיסא של גבריאל – כל אלה מיצבו את ג'נסיס כלהקה של צבע ייסוד, ששימוש בו הכרחי לפני צביעה של כל קיר, דלת או ארון. האלבום נפתח ביצירה שמהווה המשך ישיר לשיר האחרון באלבום הקודם (The Knife). הלהקה נטשה את גיטרת 12 המיתרים העדינה ואת הפסנתר המלטף והפקידה בידיו של הממושקף עם הזקן את גיטרת הגיבסון לס-פול שמפיקה צלילים מדהימים. השיר נקרא The Musical Box ופיחתו אינה מרמז על סיומו. גבריאל שר בלאט, כמעט בלחש, אגדה מצמררת על תיבת נגינה ועל אחות עורפת ראשים וכשנדמה שזה הולך להיות עוד שיר רועים כמעט פולקי, נכנסים שני החדשים – קולינס והאקט- עם כל העוצמה אפשרית והולכים איתה עד הסוף. והסוף של השיר הזה, הוא סוף קלאסי של שיר רוק קלאסי – סוף הסופים ללא ספק (לפני זמן מה נערך באחד הפורומים דיון על פתיחות וסיומות של קטעי רוק מתקדם וסופו של ה Musical Box זכה למקום הראשון כמעט פה-אחד). אחרי הפתיחה הזו, ג'נסיס נכנסים לטרנד שליווה אותם גם בשני האלבומים הבאים: שיר שקט אחרי הרעש. והשיר הבא, For Absent friends חוזר אל הפסטוראליה השקטה של שנים עשר המיתרים ולהפתעתנו, בוקע ממעמקי האמבטיה שב הוקלט האלבום, קולו הגבוהה של פיליפ קולינס שמגלה לנו שיש תחרות לגבריאל. שיר רך, עדין, רגיש – כמעט חזרנו ל Trespass אבל אז בא הקטע הבא - The Return of the Giant Hogweed ומחזיר אותנו למקום שבו הסתיים ה Musical Box. מה שהמלוטרון וההאמונד של בנקס עושים בשיר הזה, מה שעושה הסיפור המבעית המושר בצורה של דיאלוג בלתי אפשרי בין צמח לבני אדם, ומה שעושה שם רת'רפורד עם הבאס – כל אלה מבהירים לנו שיש כאן להקה חדשה שבאה להישאר. על הבמה, גבריאל ביצע את השיר הזה כשהוא מחופש לצמחת הטורף שעליו הוא שר. לא זכיתי להיות נוכח בהופעה שלהם אבל ראיתי קטעי וידיאו באיכות שומה לאיכות ההקלטה של האלבום הזה וגם כך הרושם הוא מצמרר!! למי שמחזיק את אלבום הויניל עם העטיפה הנפתחת וציור המטורף של וויטברד, זוכר ודאי שבסיום העוצמתי (לא הרבה פחות משיר הפתיחה) של The Return of the Giant Hogweed, נגשים רועדים אל הפטיפון והופכים צד. הקונספט הברור של שיר שקט אחרי שיר רועש, מביא את השיר הבא, שלטעמי הוא היפה ביותר באלבום הזה: Seven Stones. גבריאל וקולינס, בדואט נפלא עם מלוטרון נהדר ברקע, מציירים אגדת עם יפהפייה שכתבו (כנראה – בנקס ורת'רפורד) ואפילו מפתיעים לעיתים בטונים היותר גבוהים. קולינס מראה כאן עד כמה גדול כישרונו מאחורי מערכת התופים ואפילו מאחורי המקרופון. אחרי שנרגענו מהיופי הזה, בא הקטע הבא Harold the Barrel ומקפיץ אותנו מחדש. הפעם, פרודיה מקסימה על הארולד החביתי (כינוי שהתהדר בו בעבר אחד מחברי הפורום האהובים שלנו...), פקיד אפור שמחילט לשים קץ לחייו ומטפס על אדן החלון של בניין גבוה. עם כל הדין ודברים שיש שם בינו לבין אימו, לנוכח מצלמות ה BBC, הוא לבסוף קופץ... אחרי שקולם של קולינס וגבריאל נמוג ברקע הקפיצה אנחנו מקבלים עוד פניה פסטורלית ואקוסטית בדמות Harlequin שוב עם קולו הדומינאנטי של קולינס (שיחסית לאלבום ראשון בו הוא משתתף, שר לא מעט) ומקנחים עם יצירה בת 8 דקות The Fountain of Salmacis שלוקחת אותנו אל מחוזות המיתולוגיה היוונית, חומר שג'נסיס אהבו להתעסק איתו. הקטע הזה מהווה סגירת מעגל של האלבום, ושוב אפשר לשמוע את אחד הגיטריסטים הגדולים של עולם הרוק, סטיב האקט, משתמש בגיטרה שלו ככינור ואת בנקס מלהטט על ההאמונד והמלוטרון שלו. פשעה של האחות (האומנת) הוא יצירה חשובה לז'אנר הרוק המתקדם, בעירר בשל העובדה שזה האלבום הראשון בו מופיע ההרכב הקלאסי של ג'נסיס במלוא הדרו ומכיוון שכאן עוצב הצליל של הלהקה, שעל השפעתו על דורות של יוצרים כבר הכברנו מלים. מי שעדיין לא השיג – יכנס לסניף טאוור הקרוב, ישליש 40 שקל וירכוש לעצמו את המאסטרפיס הזה. יקי
Genesis - Nursery Crime, Charisma 1971 אלבום משונה. מי שמקשיב לו לא יכול שלא לחשוד שמדובר בהקלטה שבוצעה בתוך חדר אמבטיה או לחליפין בחצר ביתו של פיטר גבריאל. הסאונד המחריד של האלבום הזה רק מעצים את התחושה, שאם היו טורחים לשלם כמה גרושים לאולפן נורמאלי, האלבום הזה היה זוכה למעט יותר הערכה מכפי שהוא באמת זכה לה. השנה, 1971. הקרימזונים כבר קבעו את הצליל שנתיים קודם לכן עם In the Court שלהם, Yes הפיקו כבר את Yes Album ואפילו ELP כבר קרעו את האולמות. החבורה של גבריאל, רת'רפורד ובנקס עדיין לא חדרה לתודעה הציבורית הרחבה, למרות שבפסטיבל הג'אז, בלוז ורוק המסורתי, שנערך באותה שנה באי ווייט (או בג'רסי – אני לא ממש זוכר), הם זכו להפתעת כולם לאהדת המבקרים ולמרות שבאיטליה, האלבום הזה הגיע למקום השלישי במצעד המכירות של השנה הבאה באיטליה (אחרי Pawn Hearts של VDGG!! ו Per un Amico של PFM). לקח לחבורה הזו עוד כמה שנים, עד שהם נצרבו בתודעת הקהל כלהקת Art Rock שלוקחת את המוסיקה שהיא עושה ברצינות רבה, לא הרבה פחות מ Yes. מה יש לנו שם בכל זאת: קודם כל זה האלבום הראשון שהשתתפו בו סטיב האקט בגיטרה ופיל קולינס בתופים. קולינס היה בן 20 והאקט בן 21. קולינס היה פרחח צעיר שניגן בלהקה בשם Flaming Youth ושמו היה מוכר בבראנז'ה כשחקן טלביזיה ומיוזיקאלס לעת מצוא (ימים יעידו שאלה היו אהבותיו האמיתיות, לצער כולנו!). כמה שעות לפני הצטרפותו ללהקה, הוא כמעט התפתה להחליף את ביל ברופורד ב Yes ומי יודע לאן הוא היה מגיע אילו העדיף להיעתר למודעת הפרסום הקטנה שפיטר גבריאל פרסם במלודי מייקר. סטיב האקט, היה בחור ממושקף ומזוקן, רחוק מכל דימוי של נגן רוק, שבילה את ימיו בנגינת סלון יחד עם אחיו ג'ון (שחילל יפה מאד) ונענה למודעה דומה, שביקשה נגן גיטרה ללהקת רוק אקוסטית שמנגנת מוסיקה פסטוראלית. ובאמת, לאחר Trespass, כשאנת'וני פיליפס עזב, לא היה ברור לשלושת המייסדים, לאיזה כיוון הלהקה הזו צריכה ללכת. הם התכנסו לאולפן ההקלטות עם השניים החדשים, ומהאולפן הזה והסאונד הנוראי שלו, יצא אלבום שהתווה את הדרך ללהקה המשפיעה ביותר ברוק המתקדם. בכל סקירה שתקראו על להקות הרוק המתקדם של הגל השני (שנות השמונים) תבחינו בכך שעבור רוב הלהקות שניסו לנגן רוק סימפוני, ג'נסיס הייתה מקור ההשראה העיקרי. הצליל המיוחד הזה שהיה בו שילוב של הפסטוראלי שהנחיל ללהקה אנת'וני פיליפס, הלחנים הסמי-קלאסיים שהביא איתו טוני בנקס יחד עם הנגינה הבארוקית שלו על הפסנתר, השימוש הנרחב במלוטרונים כקיר של צלילים שאפיין את ג'נסיס וחניכותיה, התמלילים המיתולוגיים מחד-גיסא של בנקס ורת'רפורד והסוציאליים-נשכניים מאידך גיסא של גבריאל – כל אלה מיצבו את ג'נסיס כלהקה של צבע ייסוד, ששימוש בו הכרחי לפני צביעה של כל קיר, דלת או ארון. האלבום נפתח ביצירה שמהווה המשך ישיר לשיר האחרון באלבום הקודם (The Knife). הלהקה נטשה את גיטרת 12 המיתרים העדינה ואת הפסנתר המלטף והפקידה בידיו של הממושקף עם הזקן את גיטרת הגיבסון לס-פול שמפיקה צלילים מדהימים. השיר נקרא The Musical Box ופיחתו אינה מרמז על סיומו. גבריאל שר בלאט, כמעט בלחש, אגדה מצמררת על תיבת נגינה ועל אחות עורפת ראשים וכשנדמה שזה הולך להיות עוד שיר רועים כמעט פולקי, נכנסים שני החדשים – קולינס והאקט- עם כל העוצמה אפשרית והולכים איתה עד הסוף. והסוף של השיר הזה, הוא סוף קלאסי של שיר רוק קלאסי – סוף הסופים ללא ספק (לפני זמן מה נערך באחד הפורומים דיון על פתיחות וסיומות של קטעי רוק מתקדם וסופו של ה Musical Box זכה למקום הראשון כמעט פה-אחד). אחרי הפתיחה הזו, ג'נסיס נכנסים לטרנד שליווה אותם גם בשני האלבומים הבאים: שיר שקט אחרי הרעש. והשיר הבא, For Absent friends חוזר אל הפסטוראליה השקטה של שנים עשר המיתרים ולהפתעתנו, בוקע ממעמקי האמבטיה שב הוקלט האלבום, קולו הגבוהה של פיליפ קולינס שמגלה לנו שיש תחרות לגבריאל. שיר רך, עדין, רגיש – כמעט חזרנו ל Trespass אבל אז בא הקטע הבא - The Return of the Giant Hogweed ומחזיר אותנו למקום שבו הסתיים ה Musical Box. מה שהמלוטרון וההאמונד של בנקס עושים בשיר הזה, מה שעושה הסיפור המבעית המושר בצורה של דיאלוג בלתי אפשרי בין צמח לבני אדם, ומה שעושה שם רת'רפורד עם הבאס – כל אלה מבהירים לנו שיש כאן להקה חדשה שבאה להישאר. על הבמה, גבריאל ביצע את השיר הזה כשהוא מחופש לצמחת הטורף שעליו הוא שר. לא זכיתי להיות נוכח בהופעה שלהם אבל ראיתי קטעי וידיאו באיכות שומה לאיכות ההקלטה של האלבום הזה וגם כך הרושם הוא מצמרר!! למי שמחזיק את אלבום הויניל עם העטיפה הנפתחת וציור המטורף של וויטברד, זוכר ודאי שבסיום העוצמתי (לא הרבה פחות משיר הפתיחה) של The Return of the Giant Hogweed, נגשים רועדים אל הפטיפון והופכים צד. הקונספט הברור של שיר שקט אחרי שיר רועש, מביא את השיר הבא, שלטעמי הוא היפה ביותר באלבום הזה: Seven Stones. גבריאל וקולינס, בדואט נפלא עם מלוטרון נהדר ברקע, מציירים אגדת עם יפהפייה שכתבו (כנראה – בנקס ורת'רפורד) ואפילו מפתיעים לעיתים בטונים היותר גבוהים. קולינס מראה כאן עד כמה גדול כישרונו מאחורי מערכת התופים ואפילו מאחורי המקרופון. אחרי שנרגענו מהיופי הזה, בא הקטע הבא Harold the Barrel ומקפיץ אותנו מחדש. הפעם, פרודיה מקסימה על הארולד החביתי (כינוי שהתהדר בו בעבר אחד מחברי הפורום האהובים שלנו...), פקיד אפור שמחילט לשים קץ לחייו ומטפס על אדן החלון של בניין גבוה. עם כל הדין ודברים שיש שם בינו לבין אימו, לנוכח מצלמות ה BBC, הוא לבסוף קופץ... אחרי שקולם של קולינס וגבריאל נמוג ברקע הקפיצה אנחנו מקבלים עוד פניה פסטורלית ואקוסטית בדמות Harlequin שוב עם קולו הדומינאנטי של קולינס (שיחסית לאלבום ראשון בו הוא משתתף, שר לא מעט) ומקנחים עם יצירה בת 8 דקות The Fountain of Salmacis שלוקחת אותנו אל מחוזות המיתולוגיה היוונית, חומר שג'נסיס אהבו להתעסק איתו. הקטע הזה מהווה סגירת מעגל של האלבום, ושוב אפשר לשמוע את אחד הגיטריסטים הגדולים של עולם הרוק, סטיב האקט, משתמש בגיטרה שלו ככינור ואת בנקס מלהטט על ההאמונד והמלוטרון שלו. פשעה של האחות (האומנת) הוא יצירה חשובה לז'אנר הרוק המתקדם, בעירר בשל העובדה שזה האלבום הראשון בו מופיע ההרכב הקלאסי של ג'נסיס במלוא הדרו ומכיוון שכאן עוצב הצליל של הלהקה, שעל השפעתו על דורות של יוצרים כבר הכברנו מלים. מי שעדיין לא השיג – יכנס לסניף טאוור הקרוב, ישליש 40 שקל וירכוש לעצמו את המאסטרפיס הזה. יקי
