ביקורת - Tigris and Euphrates
את "הפרת והחידקל" קניתי בכנס אייקון שעבר, כלומר לפני גזיליון חודשים, ובכל זאת מעולם לא הצלחנו לשחק בו. בתוך הקבוצה שלנו שמו נעשה מוכר כמילה נרדפת ל-"סבוך", "בלתי ניתן לקריאה", ו-"המשחק האגדי הזה שאותו לעולם לא באמת נשחק", וזה למרות שמדובר בקופסא כחולה גדולה ומלאה בהמון tokens קטנים שצועקים לנו להוציא אותם מכלא הקרטון שלהם. הבעיה היא שאף אחד לא הצליח לקרוא את כל חוברת ההוראות שלו, ובאמת להבין במה מדובר. או לפחות, כך היה עד אתמול בלילה, כאשר לאחר משחק של Java החלטתי שמספיק זה מספיק, והתיישבתי לקרוא את החוקים. שוב. הפעם זה עבד, אפילו שהשעה הייתה בערך שתיים וחצי בבוקר, או אולי בגלל. המטרה בטיגריס היא מעניינת: יש במשחק ארבעה תחומי פעילות, המחולקים לצבעים ותפקידים, וכל אחד נותן נקודות ניצחון בצבע שלו. בסיום המשחק מחלקים את האוצרות כך שייווצר האיזון הכי מוצלח בין סוגי הנקודות החלשים ביותר, או במילים אחרות - לקרב כמה שאפשר את מספר הנקודות בקבוצה הקטנה ביותר למספר הנקודות בשאר הקבוצות. המנצח הוא מי שיש לו הכי הרבה נקודות בקבוצה הקטנה ביותר שלו. כן, זה קצת מעורפל, עד כדי כך שבשביל הפסקה האחרונה הייתי צריך עזרה ממישהי אחרת. המטרה היא שכל שחקן ישאף להתפתח בו-זמנית לכל ארבעת התחומים, אסור לו להזניח אף אחד מהם ולבחור להתמקד. אפילו 30 נקודות ניצחון שחורות לא שוות כלום בסוף המשחק, אם יש לך רק שתיים מכל הצבעים האחרים. המשחק מזכיר קצת את Java במספר מובנים. הלוח מחולק לריבועים, ורוב המשחק מניחים השחקנים tiles באחד מארבעה צבעים על הלוח. לכל שחקן יש ארבעה מנהיגים, עיגולי עץ שעליהם הסמל שלו, שמחולקים כמובן לארבעת הצבעים. המנהיגים הם מלך, כוהן, סוחר ואיכר, אבל אני לא אכנס להבדלים ביניהם. כאשר מניחים tile בצבע מסויים ליד מנהיג מאותו הצבע, מקבל השחקן נקודת נצחון מאותו הצבע. אפשר להניח אותה גם ליד tile אחרת, כל עוד נוצר קו מתמשך של tiles בינה לבין המנהיג - מבנים גדולים כאלו נקראים ממלכות, ולשחק איתם זה הכיף הגדול במשחק. כל עוד יש בממלכה מנהיגים מצבעים שונים, זה לא משנה לאיזה שחקן הם שייכים. כולם מסתדרים בשלום אחד עם השני. אך כאשר שני מנהיגים מאותו הצבע - כלומר של שני שחקנים יריבים - נפגשים באותה ממלכה, מתחילים הזיקוקים. יש שני סוגי חיכוכים, פנימיים (כאשר שחקן דוחף בכוח את המנהיג שלו לממלכה קיימת) וחיצוניים (כאשר שתי ממלכות נפגשות על ידי tile חדש שמאחד אותן, ובשתיהן כבר היה מנהיג בצבע זהה). לא ניכנס לפרטים, אבל הקרבות האלו הם מהירים ופשוטים, וחלק חשוב מהמשחק הוא לדעת לתכנן אותם מראש ולהתכונן לשני סוגי המתקפות האלו. כל אחת דורשת סוג אחר של הכנה: למשל, כדי לנצח בקונפליקטים פנימיים כדאי שהמנהיג יהיה צמוד לכמה שיותר מקדשים (tiles אדומים) אבל בשביל קונפליקטים חיצוניים צריך שיהיו כמה שיותר tiles מהצבע של המנהיג בממלכה כולה. לא חשוב, זה לא מהותי כרגע - בכל מקרה, המשחק מתגמל על תכנון מראש. בסך הכל התרשמתי מהמשחק לטובה. אהבתי את שיטת הניקוד שלו ואת המטרה הסופית, שגורמת לשחקן להישאר ערני לארבעה כיוונים בו-זמנית. המשחק די מהיר, נעשה יותר מתוחכם ככל שהוא מתפתח (כך שלא מאבדים בו עניין עם חלוף הדקות), ומלא בחתיכות קטנות מקרטון ששמים על הלוח, שזה מבחינתי בונוס.
את "הפרת והחידקל" קניתי בכנס אייקון שעבר, כלומר לפני גזיליון חודשים, ובכל זאת מעולם לא הצלחנו לשחק בו. בתוך הקבוצה שלנו שמו נעשה מוכר כמילה נרדפת ל-"סבוך", "בלתי ניתן לקריאה", ו-"המשחק האגדי הזה שאותו לעולם לא באמת נשחק", וזה למרות שמדובר בקופסא כחולה גדולה ומלאה בהמון tokens קטנים שצועקים לנו להוציא אותם מכלא הקרטון שלהם. הבעיה היא שאף אחד לא הצליח לקרוא את כל חוברת ההוראות שלו, ובאמת להבין במה מדובר. או לפחות, כך היה עד אתמול בלילה, כאשר לאחר משחק של Java החלטתי שמספיק זה מספיק, והתיישבתי לקרוא את החוקים. שוב. הפעם זה עבד, אפילו שהשעה הייתה בערך שתיים וחצי בבוקר, או אולי בגלל. המטרה בטיגריס היא מעניינת: יש במשחק ארבעה תחומי פעילות, המחולקים לצבעים ותפקידים, וכל אחד נותן נקודות ניצחון בצבע שלו. בסיום המשחק מחלקים את האוצרות כך שייווצר האיזון הכי מוצלח בין סוגי הנקודות החלשים ביותר, או במילים אחרות - לקרב כמה שאפשר את מספר הנקודות בקבוצה הקטנה ביותר למספר הנקודות בשאר הקבוצות. המנצח הוא מי שיש לו הכי הרבה נקודות בקבוצה הקטנה ביותר שלו. כן, זה קצת מעורפל, עד כדי כך שבשביל הפסקה האחרונה הייתי צריך עזרה ממישהי אחרת. המטרה היא שכל שחקן ישאף להתפתח בו-זמנית לכל ארבעת התחומים, אסור לו להזניח אף אחד מהם ולבחור להתמקד. אפילו 30 נקודות ניצחון שחורות לא שוות כלום בסוף המשחק, אם יש לך רק שתיים מכל הצבעים האחרים. המשחק מזכיר קצת את Java במספר מובנים. הלוח מחולק לריבועים, ורוב המשחק מניחים השחקנים tiles באחד מארבעה צבעים על הלוח. לכל שחקן יש ארבעה מנהיגים, עיגולי עץ שעליהם הסמל שלו, שמחולקים כמובן לארבעת הצבעים. המנהיגים הם מלך, כוהן, סוחר ואיכר, אבל אני לא אכנס להבדלים ביניהם. כאשר מניחים tile בצבע מסויים ליד מנהיג מאותו הצבע, מקבל השחקן נקודת נצחון מאותו הצבע. אפשר להניח אותה גם ליד tile אחרת, כל עוד נוצר קו מתמשך של tiles בינה לבין המנהיג - מבנים גדולים כאלו נקראים ממלכות, ולשחק איתם זה הכיף הגדול במשחק. כל עוד יש בממלכה מנהיגים מצבעים שונים, זה לא משנה לאיזה שחקן הם שייכים. כולם מסתדרים בשלום אחד עם השני. אך כאשר שני מנהיגים מאותו הצבע - כלומר של שני שחקנים יריבים - נפגשים באותה ממלכה, מתחילים הזיקוקים. יש שני סוגי חיכוכים, פנימיים (כאשר שחקן דוחף בכוח את המנהיג שלו לממלכה קיימת) וחיצוניים (כאשר שתי ממלכות נפגשות על ידי tile חדש שמאחד אותן, ובשתיהן כבר היה מנהיג בצבע זהה). לא ניכנס לפרטים, אבל הקרבות האלו הם מהירים ופשוטים, וחלק חשוב מהמשחק הוא לדעת לתכנן אותם מראש ולהתכונן לשני סוגי המתקפות האלו. כל אחת דורשת סוג אחר של הכנה: למשל, כדי לנצח בקונפליקטים פנימיים כדאי שהמנהיג יהיה צמוד לכמה שיותר מקדשים (tiles אדומים) אבל בשביל קונפליקטים חיצוניים צריך שיהיו כמה שיותר tiles מהצבע של המנהיג בממלכה כולה. לא חשוב, זה לא מהותי כרגע - בכל מקרה, המשחק מתגמל על תכנון מראש. בסך הכל התרשמתי מהמשחק לטובה. אהבתי את שיטת הניקוד שלו ואת המטרה הסופית, שגורמת לשחקן להישאר ערני לארבעה כיוונים בו-זמנית. המשחק די מהיר, נעשה יותר מתוחכם ככל שהוא מתפתח (כך שלא מאבדים בו עניין עם חלוף הדקות), ומלא בחתיכות קטנות מקרטון ששמים על הלוח, שזה מבחינתי בונוס.