ביפ ביפ ביפ
1. ביפ ביפ ביפ
אני קשור במושב האחורי של הג'יפ שלו. העיניים שלי לא קשורות, אבל הוא זרק שמיכה מלוכלכת על כולי להסתיר אותי, אז אני לא יכול לראות כמעט כלום.
מנסה לנחש לאן אנחנו נוסעים. להתכונן נפשית. הסימן היחידי שיש לי הוא הקפיצות בדרך והצפצוף השקט של איתות הפניה.
מנסה לדמיין את הדרך. האם הוא לוקח אותי למוטל, שם יחסום את פי שלא ישמעו ואז יכאיב לי שעות לפני שישקיע את עצמו בתוכי?
או לקרחת יער, שם יקשור אותי וישאיר אותי לבד בחשיכה הפראית, רועד מקור ומפחד, עד שאתחנן שיחזור אלי מבין העצים, מקווה עד טירוף שהוא באמת שם ולא הלך לתמיד?
או שסתם יסטה לדרך צדדית, לא טורח להתרחק יותר מדי, ויעבור למושב האחורי לידי, יענג אותי בעדינות איטית ומענה עד שאתפרק לחלוטין, ואז יאסוף אותי בנשיקות?
אין לי מושג איפה אנחנו או כמה זמן עבר מאז שיצאנו מהבית. רק האיתות מסמן לי דרך, ואז הרדיו נדלק וקאנטרי בקולי קולות מבליע את הסימן.
2. ביפ ביפ ביפ
קול הצפצוף מבחוץ הסיח את דעתי. הבטתי מבעד לחלון וראיתי את משאית האשפה העירונית נוסעת ברוורס. האור האפור מאשר את מה שחשבתי. השחר עולה. הזמן טס כשנהנים.
כשהייתי ילד קטן הערצתי את פועלי האשפה. המשאית הענקית והזכות להתעסק בטאבו של האשפה כבשו את דמיוני. הייתי מתעורר עם שחר ורץ אל החלון להמתין למשאית שתגיע. לפעמים הייתי נרדם שם, בעמידה, מה שהיה מצחיק את ההורים שלי נורא. אני לא זוכר מתי העניין שלי בהם התפוגג. כנראה שזה קורה לכל הילדים.
"אדוני? הכל בסדר?" קול צעיר וחושש החזיר אותי למציאות. לחדר המלון הזה, לגוף הצעיר והחבול שנותן את עצמו בידי. באהוב ליבי שמביט מהכורסה.
"כן, ילד. הכל בסדר." אני עונה, ולופת את הבשר הרך בידי, משאיר סימנים שאני יודע שיענגו אותו בימים הבאים.
3. ביפ ביפ ביפ
התרגלתי כבר לציפצוף של המוניטור. אני שומע אותו רק כשהקצב משתנה. כשהוא מצפצף בקצב קבוע ויציב אני יודע שהכל בסדר. שהאיש במיטת בית החולים מוקף במיכשור הרפואי הטוב ביותר שכסף יכול לקנות. שגופו האהוב מנוקב בצינורות ומחטים. שעוד יום עבר והוא עדיין איתי. שעוד יום עבר ומקרב אותנו לאיזון, לתשובה, לקומבינציה המדוייקת של התרופות שתחזיר את הצבע ללחיו, את האור לעיניו, ותחזיר אותו אלי לעוד כמה שנים, עד לפעם הבאה.
אני עוצם עיניים ומנסה להרדם. יודע שקצב הצפצוף טבוע בי ככה שכל שינוי יעיר אותי מיד. עוד מעט הוא יתעורר, ויגיעו הרופאים, ואני חייב להיות עירני כדי לנסות להבין מה הם אומרים, מה הם חושבים, מה הם מנסים.
ביפ ביפ ביפ
1. ביפ ביפ ביפ
אני קשור במושב האחורי של הג'יפ שלו. העיניים שלי לא קשורות, אבל הוא זרק שמיכה מלוכלכת על כולי להסתיר אותי, אז אני לא יכול לראות כמעט כלום.
מנסה לנחש לאן אנחנו נוסעים. להתכונן נפשית. הסימן היחידי שיש לי הוא הקפיצות בדרך והצפצוף השקט של איתות הפניה.
מנסה לדמיין את הדרך. האם הוא לוקח אותי למוטל, שם יחסום את פי שלא ישמעו ואז יכאיב לי שעות לפני שישקיע את עצמו בתוכי?
או לקרחת יער, שם יקשור אותי וישאיר אותי לבד בחשיכה הפראית, רועד מקור ומפחד, עד שאתחנן שיחזור אלי מבין העצים, מקווה עד טירוף שהוא באמת שם ולא הלך לתמיד?
או שסתם יסטה לדרך צדדית, לא טורח להתרחק יותר מדי, ויעבור למושב האחורי לידי, יענג אותי בעדינות איטית ומענה עד שאתפרק לחלוטין, ואז יאסוף אותי בנשיקות?
אין לי מושג איפה אנחנו או כמה זמן עבר מאז שיצאנו מהבית. רק האיתות מסמן לי דרך, ואז הרדיו נדלק וקאנטרי בקולי קולות מבליע את הסימן.
2. ביפ ביפ ביפ
קול הצפצוף מבחוץ הסיח את דעתי. הבטתי מבעד לחלון וראיתי את משאית האשפה העירונית נוסעת ברוורס. האור האפור מאשר את מה שחשבתי. השחר עולה. הזמן טס כשנהנים.
כשהייתי ילד קטן הערצתי את פועלי האשפה. המשאית הענקית והזכות להתעסק בטאבו של האשפה כבשו את דמיוני. הייתי מתעורר עם שחר ורץ אל החלון להמתין למשאית שתגיע. לפעמים הייתי נרדם שם, בעמידה, מה שהיה מצחיק את ההורים שלי נורא. אני לא זוכר מתי העניין שלי בהם התפוגג. כנראה שזה קורה לכל הילדים.
"אדוני? הכל בסדר?" קול צעיר וחושש החזיר אותי למציאות. לחדר המלון הזה, לגוף הצעיר והחבול שנותן את עצמו בידי. באהוב ליבי שמביט מהכורסה.
"כן, ילד. הכל בסדר." אני עונה, ולופת את הבשר הרך בידי, משאיר סימנים שאני יודע שיענגו אותו בימים הבאים.
3. ביפ ביפ ביפ
התרגלתי כבר לציפצוף של המוניטור. אני שומע אותו רק כשהקצב משתנה. כשהוא מצפצף בקצב קבוע ויציב אני יודע שהכל בסדר. שהאיש במיטת בית החולים מוקף במיכשור הרפואי הטוב ביותר שכסף יכול לקנות. שגופו האהוב מנוקב בצינורות ומחטים. שעוד יום עבר והוא עדיין איתי. שעוד יום עבר ומקרב אותנו לאיזון, לתשובה, לקומבינציה המדוייקת של התרופות שתחזיר את הצבע ללחיו, את האור לעיניו, ותחזיר אותו אלי לעוד כמה שנים, עד לפעם הבאה.
אני עוצם עיניים ומנסה להרדם. יודע שקצב הצפצוף טבוע בי ככה שכל שינוי יעיר אותי מיד. עוד מעט הוא יתעורר, ויגיעו הרופאים, ואני חייב להיות עירני כדי לנסות להבין מה הם אומרים, מה הם חושבים, מה הם מנסים.
ביפ ביפ ביפ
