בינתיים, לנשום

[פנס כחול]

בינתיים, לנשום

המון קורה, כל הזמן, כאילו הגעתי לכוכב אחר ואני צריכה ללמוד אותו.
וזה קשה, וכואב בעוצמות שאני לא מכירה. אבל אני מוכנה להתנסות כל הזמן בדברים חדשים שהכוכב הזה מזמן לי בדרך.
למשל לבקש עזרה. המון עזרה. מהמון אנשים. וזה אומר להגיד המון אמת שלא גיליתי, בקושי לעצמי. ולהסכים שזה המקום שלי כרגע. וביחד עם ההסכמה הכואבת הזו לנשום.
אולי יום אחד יהיה יותר טוב, ואולי לא. אני לא יכולה לדעת. אני רק יודעת שאני רוצה שיהיה אחרת, ושאני מנסה בשביל זה הרבה דברים. ואמשיך לנסות.

הייתי שבוע שעבר חולה, מנותקת מכל אמצעי תקשורת. וכששכבתי במיטה בלי כוח לזוז חשבתי על זה, שגם אם אכן אמות לבד, אני מעדיפה למות לא כנזקקת ותלויה כל כך באחרים, וכדי שיום אחד אוכל לתת משהו למישהו אני צריכה להמשיך בשינוי.

והשורות שהתנגנו לי כל פעם שחשבתי על זה:
ולקום, את צריכה לקום
להמשיך מכאן
גם אם את מעט חשופה
כשהעצב כבר לא מחכה בפינה.
ולנשום, את צריכה לנשום
להמשיך מכאן
גם אם את מעט חשופה...

 

[levshavur]

לפנס כחול

שלום לך
תרגילי נשימה זה דבר מועיל אני לקחתי קורס נשימות ולמרות שכיום אנ י לא מתרגלת, עדיין
לפעמים זה מגיע לבד כשצריך כאילו הגוף למד לזהות מתי צריך את סוג הנשימות הזה...
מי כתב את השיר הזה?
אני חושבת שלהמשיך בשינויי זה דבר טוב.
כשהייתי במיטה במצב לא טוב ועם דיכאון וה"א (אחרי הגרושים עם האקס) ואחרי ניתוח, היה לי את הרעיון לסיפור ילדים, וכתבתי אותו בשכיבה במיטה...וכיום הוא ספר שנמצא בחנויות (לפחות בסטימצקי יש...) אז אפשר להפיק תועלת גם מהזמן שנמצאים במיטה...

לבשה.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

את נשמעת לי בתוך תהליך מדהים.

זה קשה, זה מאוד קשה, זה הגיהנום.
אבל חייבים לעבור בתוך הדבר הקשה הזה כדי להרגיש אחרת בסוף,
ואת עושה עבודה אמיצה ומדהימה.
הדבר החשוב הוא שאת לא נמצאת שם יום-יומיים, אלא כבר זמן,
וזה מדהים שאת עושה את זה ולא נרתעת או חוזרת אחורה לשבלול.

אני גאה בך ושולחת כח להמשיך.

 

[פנס כחול]

תודה על הדברים,

זה באמת קשה, אבל אין הרבה בחירה. אני מגלה שה"שבלול" כבר לא מכיל אותי... ואין בררה אלא לעשות את הדרך החוצה. גם אם זה כרוך בלהקרע. וזה כרוך.

 

[hory0]

את מדהימה.

אין לי מילים אפילו לתאר כמה הדרך שאת פוסעת בה מופלאה. כמה כל הודעה שלך מרגשת. כמה אני נותרת משתהה לנוכח התהליך שאת עושה.

אל תוותרי. אל תתייאשי. אל תחזרי לאחור.
העולם מחכה לגלות אותך. ואת מחכה לגלות אותו.
יש שם יותר משבלול. יש בך יותר מזה.
תפרצי.
בכל הכוח.

 

[פנס כחול]

תודה... צריכה מלא כוח האמת...

 

[hory0]

שולחת לך. המון.

(כולנו צריכים.)

 

[פנס כחול]

צודקת, סליחה.

(פשוט עוברת בזמן הזה דברים הזויים שלא קרו כבר שנים, כמו פגישה עם ההורים שלא ראיתי שנים, ועוד. ומרגישה מרוקנת מכוחות שחייבת להמשיך...)

 

[hory0]

את לרגע לא צריכה להתנצל

את זקוקה לכוחות, כי את עושה צעדים מופלאים..ומרוקנים. זה ככ מובן ולגיטימי.
קבלי כוחות מכל מי שאת רק יכולה, ותמשיכי..פשוט תמשיכי..

 

[פרפר בתוך אגרוף]

וואו.

רוצה לספר איך היה?

 

[פנס כחול]

כן.

התלבטתי המון קודם אם עדיף שאבוא אליהם או להזמין אותם אלי. קשה לי מאד להגיע לשם בלי שארגיש שאני נחנקת וחייבת לברוח, אבל גם איים עלי שיגיעו ויראו משהו וילמדו מזה על איך אני חיה. הם ממש רצו לבוא אלי, כנראה מהסיבה הזו... ובסוף באמת החלטתי שיבואו. חשבתי שכנראה לא אדבר הרבה אז אתן להם להבין משהו, אם ירצו. בכל מקרה יכולת ההבנה בעניינים כאלו לא גבוהה. הם היו מרוגשים בצורה שהצחיקה אותי. כולה ביקשתי כסף. מה אתם חושבים שיהיה? אבל גם יכלתי להבין. הם נתנו הלוואה של סכום מסויים (וגם כמה מוצרי מזון שהביאו מהבית...) שאלו שאלות כמו: מה את הולכת לעשות עם החיים שלך, יכלתי לשמוע שמישהו נתן להם הדרכה טובה כי הם ידעו לעצור כשעצרתי אותם. אני לא ממש סיפרתי אבל כן נתתי להבין. אם הם היו מסוגלים, כלומר, הם היו מבינים שמשהו הרבה יותר "לא בסדר". הם כנראה נשארו עם איזה חשד כזה אבל לא עם משהו ברור. ובכל מקרה אין להם איך לעזור ממש. גם הסכום שהם הביאו לא מספיק. ולשמור איתם על קשר - זה משהו שיש לו ערך בלהפחית מאחד הסיבוכים שיש לי בחיים. בינתיים החיים שלי במקום של לשרוד כל רגע. אבל כן חושבת לשמור על איזשהו קשר. מקווה שאצליח. צריכה להרגיע קודם כמה נושאים מלחיצים נוספים.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אני לא מכירה

את הסיפור המשפחתי שלך ואת ההיסטוריה של היחסים בינכם,
אבל אני מאמינה מאוד שהדרך להחלמה עוברת באיזושהי צורה
בפיוס על המשפחה, עם ההורים, עם ההיסטוריה המשפחתית.
לא תמיד זה אומר יחסי קרבה ובטח לא סליחה ומחילה על הכל.
אבל איזו השלמה, יכולת להיות בקשר.
בעיני מאוד קשה להשתקם כאדם נפרד בלי לעבור את השלב הזה.

זה בעיני עוד דבר אמיץ שממשיך את השינוי הזה שאת עושה...
וממש מרגש אותי לחשוב על זה קורה לך אחרי כל כך הרבה זמן שלא נפגשתם.
זה גם נשמע כאילו זה עבר בסה"כ בשלום ואולי אפילו טוב יותר ממה שציפית...

מניחה שהפגישה הזו עוד תציף כל מיני מחשבות ושאלות ותקוות,
נראה לי מאוד חשוב לדבר על זה בטיפול,
ואם את רוצה להמשיך ולספר כאן על עוד דברים, כמובן את מוזמנת

 

[אלומת האור]

מה שהורי אמרה + מיליון חיבוקים אוהדים

 

[lital172]

וואו כמה כוח.

להקרע כדי להיחבר מחדש. יותר טוב יותר שלם. גאה בך....

 

[פנס כחול]

קצת אמת (אולי ט)

לא שיש כאן משהו מעניין, אבל בשבילי עושה סדר להגיד יותר אמת ממה שלא אמרתי. ואין לי עכשו כל כך למי.
אז בעצם, זה שאני מודה על התקופה הזו וכל השינויים, לא אומר שהיא מכילה דברים טובים. יש בה הרבה דברים ממש לא טובים כנראה, וכנראה שזה שהם מופיעים זה גם סוג של טוב או סוג של בדרך לטוב. כמו למשל:
-כעס ותסכול וחוסר סבלנות, (שבסוף יוצאים באלימות שלי על עצמי.) הכעס הוא בהחלט רגש חדש לי.
-קשרים עם אנשים - יותר זמן ליד אנשים מביא אותי להתנסויות במצבים שמתקשה להתמודד איתם. מה שקשה לי לבד, קשה עוד יותר מול אנשים כשהם עצמם קשים לי, ואני מאתגרת את עצמי, מופתעת מעצמי וגם מאחרים. מגלה שלפעמים אנשים יכולים גם לעזור, לא רק לאיים. ושהם גם בני אדם לפעמים.
-אוכל - יש ימים שהולך בסדר וזה חלק מהיום והכל רגיל. ויש ימים שנלחמת ממש לא לדלג. ואומרת לעצמי שכמה שאקלקל יותר יהיה לי עוד יותר קשה יום אחד אם ארצה לתקן. ואם רוצה חיים יותר טובים אז אולי כדאי שאתקדם... ולפחות לא אחורה שוב.
ואז אני נגעלת מעצמי פתאום כל כך, שצריכה את האוכל ותלויה בו. זה מתסכל אותי נורא. בכל כך הרבה אני תלויה. נגעלת מעצמי ושונאת ואז נמאס לי ואני אומרת: למה אי אפשר להגיש התפטרות מהחיים האלו, ושהיא תתקבל? ככה פשוט בלי דרמות. אבל בקשת ההתפטרות שלי נדחית שוב ושוב ואני עדיין כאן, אז מנסה לא לעשות הרעת תנאים.

והדבר שהכי קשה לי, זה שנחשפתי באמת לנזק שעשיתי, למקום שאני נמצאת. מרגישה מושפלת, דפוקה, לא מצליחה בכלום. אני מתעלפת כמה פעמים במקום מסויים והפסיכולוגית אומרת - את לא מצליחה להרגיש כמה קשה לך שם אז הגוף מספר לך. מה עוד הוא הולך לספר לי? לאן עוד לא אוכל להגיע? אני לא מצליחה להכיל את המידע הזה שאני מקבלת על עצמי. ושוב קצת נאטמת, ואז נבהלת מהאטימות הזו כי לא רוצה להתנתק שוב. אבל החיים האלו. פשוט גדולים עלי. אז כנראה שאין לי בררה ולהסכים לפסיעות הקטנות, להפסקות הקטנות, ולראות את החרא בעיניים. (המשפט הראשון שאמרתי לדיאטנית ולפסיכיאטר אחרי ה"תאונה התרופתית" שנתנה לי את השוק הראשון - אני מעדיפה לראות את החרא שאני נמצאת בו, מאשר לרקוד בתוכו בגלל תרופה.)
ולא ממש מצליחה לדבר הכל אצל הפסיכולוגית. היה יותר קל לשנות את צורת השיחה אצל הדיאטנית. אז היא לא יודעת הכל אבל מבינה חלק, וכן בעצמה הגיעה לנושאים דחופים.

ואני עוד לא עובדת. וקרובה להגיע שוב לקצה והפעם אחרי שסחטתי את כל האנשים סביבי. וכשהגעתי לקצה וכבר לא היה לי אפשרות לקנות כלום עשיתי מה שלא חלמתי שאעשה פעם והסכמתי לקבל מצרכי מזון. פעם אמרתי שאעדיף למות בבית בשקט רק שמאז למדתי שמוות לא מגיע למי שרוצה אותו. יסורים כן.
אז זה היה חלק ממה שידעתי שאני צריכה לעשות כדי לא להחמיר את המצב. וגם לספר לאנשים, ולבקש עזרה בהלוואות, במציאת עבודה. ואז ראיתי שבאיזושהי דרך כשדיברתי עם אנשים כאילו הסברתי גם לעצמי, ביקשתי וזרזתי גם את עצמי לעשות משהו. ובעיקר הבהרתי לעצמי יותר את המצב.

לכן גם כתבתי עכשו. וסליחה על האורך והבלגן.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

זה ברור שהדברים הם לא פשוטים

וברור גם שהם לא יהיו פשוטים בשניה.
לוקח הרבה זמן לארגן את החיים. זה מסע לא קצר.
אבל עצם זה שאת בתוכו זה דבר גדול.
הרבה זמן היית בהימנעות, או בצלילה עמוק יותר ויותר,
ועכשיו את בכיוון אחר.
כמו שכתבת, לאט לאט, חייבים לעשות את זה צעד צעד.

הדרך ארוכה, ואני מניחה שההודעה הזו רק מספרת עד כמה,
ואת חייבת בדרך את כל מה שיכול לתמוך בך.
זה שינוי לטובה- שאת מוכנה לקבל עזרה,
ואת צריכה להסכים ולקבל עוד ועוד.
אם כרגע יותר קשה עם הפסיכולוגית ויותר קל עם הדיאטנית-
אולי כדאי לבקש מהן שיהיו בקשר אחת עם השניה, וכך מה שאחת יודעת יעבור גם אל השניה, והן יוכלו "לתווך" זו לזו אותך.

 

[פנס כחול]

תודה שקראת, והגבת, ופעמיים

אני ממש לומדת את מה שאת כותבת. ובכלל, הכתיבה והקריאה כאן עוזרות לי מאד. ממש תודה. (לפעמים חוששת לכתוב שלא להטריח מישהו לקרוא כשזה לא חשוב. לכן לא פרטתי כאן מדי הרבה. אבל עצם הכתיבה עוזרת לי.)

 

[קולדון]

ממש החזרת אותי אחורה בזמן.

תארת כל כך מדוייק.
אני גם הרגשתי פעם בכוכב אחר, אני חשבתי על זה יותר כמו ארץ אחרת. ללמוד את השפה, הקודים, קו הנוראמליות, ולנסות להתאקלם אפילו אם זה מרגיש זר ומוזר. בהתחלה הפער כל כך גדול. אבל אחר כך הוא מצטמצם. אני מאמינה שתתרגלי יותר מהר ממה שאת חושבת לחיות יותר טוב.

זה קשה מצד אחד לעשות צעדים החוצה, ותוך כדי להרגיש הכי רחוק שיש. ותוך כדי לתת לקושי דווקא לעלות ולהציף, ולא לעשות את המהלך האוטמאטי של אחורה פנה, אלא דווק ללכת עם זה ולהתמודד.

יקרה, עכשיו הכי קשה, הכי מאתגר, הכי מציף.
תעברי את זה ואת רק עולה מכאן למעלה. רק מתחזקת.
נכון שקשה להבין את המקום הנמוך שבו אנחנו נמצאים ברגע שמחליטים להתעורר. המציאות היא סיוט.
כתבתי את זה פה פעם... כשהחלטתי להפסיק עם ההרס העצמי, התעוררתי בבוקר הראשון הנקי שלי וקלטתי שאני חיה בדירה לא חוקית.. עם חבר פסיכוטי, ובחור אירני שרוצה להצטרף לטאליבן, וכל הבית (?) שלנו מלא בתמונות מפליי בוי מודבקות בסלוטייפ על הקירות, ופעם בכמה זמן אני שומעת צעקות וחפצים נשברים (זה הבחור האירני בהתקף עצבים)... מידי פעם אין חימום או מיים חמים כי המתג של הגז נמצא בצד שלו של הדירה....(שזה די הארד קור בחורף אירופאי) ושזה נמשך כבר מלא זמן אבל אני כזו על הפנים שאפילו לא שמתי לב איך החיים שלי נראים. זה סתם תיאור סימבולי. אבל לא קל לאסוף את עצמך מהתחתית. מגלים את כל מה ששקע למטה וזה לא מראה מלבב.

אני יודעת שעכשיו הכל קשה והכל מביא את הקריז והעצבים והרצון לברוח למה שכבר מכירים...

תחזיקי מעמד הכל יכול להשתנות עוד בשבילך, הכל.

 

[פנס כחול]

תודה

אחרי שכתבתי כאן הרגשתי טיפה יותר כוח והלכתי לעוד ראיון. לא מפסיקה לנסות. ותודה שהגבת.

 

[פנס כחול]

משהו לא נכון

משהו לא עובד
קורים לי דברים רעים מדי,
אולי זה גדול עלי?
לא חושבת שככה זה אמור להיות. גם בדרך.
אני מתגברת מצד אחד ומזיקה מצד שני. או מחזיקה מקום אחד ונופלת בקטע אחר.
ולא מספיק מצליחה לדבר את זה.
ואחרי הקטע האחרון עם התרופות אין לי חשק להכנס כבר לניסוי חדש.
אבל לא מסתדרת. לא. לא. לא.

(ולא בא לי על השורות השקטות והמסודרות האלו. בא לי לצרוח ולבעוט וגם להרוג כמה. ובמקום זה נשרפת מבפנים והורגת את עצמי.)