בינתיים בכל אופן
היי, אתה. אפשר לדבר איתך רגע? בעצם, סליחה, זה עלול לקחת עשר דקות - אולי רבע שעה. נו, מה כבר ביקשתי? לשבת, כמו בני אדם, עשר דקות ולדבר. לא. אתה לא מקשיב. (נידנוד נשי? יכול היה להיות אילו פניתי אליך בדברים בשנים האחרונות. אבל מכיוון שלא פתחתי איתך אפילו ניסיון שיחה אחד, כבר כל כך הרבה זמן, אולי הפעם זה לא ייחשב. בעצם במצב הנוכחי אתה יכול לקפוץ לי). לא מקשיב אמרתי. נכון. מ ק ש י ב. מין פועל סביל שכזה, מלמדים בסדנאות של צמיחה רוחנית. כן, חמוד. כל הבית מלא ספרים רוחניים שלך, מה שכתוב שם היה אמור ללמד אותך להקשיב. אל תגיד לי שאתה מקשיב. אתה מדבר עם שלושה אנשים באייסיקיו ועוד שניים במסנג´ר בו-זמנית. אין ספק, אתה לא מקשיב. גם להם אתה לא מקשיב. אתה לא מסוגל, פעם אחת למשך עשר דקות, להנהל רק שיחה אחת עם רק בנאדם אחד רק ממוקד על נושא אחד??? איך אפשר לשבת עשר שנים עם הגב לבית? כן, מותק, מאז שנדמה לך שתפסת את ההארה בביצים, אבדה לך היכולת לתקשר. נכון, כל מה שיש לאדם אחר (שלא הולך בדרכך) להגיד הוא חסר משמעות. גם המציאות חסרת משמעות. נכון, מתוך אי ידיעת האמת וראייתה באופן חלקי בלבד, אי אפשר באמת להקשיב. בעצם אין למה להקשיב כי מעצם חלקיות הראייה לא ניתן להבין הבנות. ובטח לא להסיק מסקנות או לקחת החלטות. אם תכבה לשנייה את המחשב, אני יוכל אולי להגיד לך שבזמן שאילפת את עצמך לא לכעוס, לא לחוש רגשות שליליים, לא לדבר על נושאים משום סוג, לא לנהל שום חיי חברה, לא לקיים יחסי מין, לא לקיים יחסי חיבה, לא לעבוד, לא לגעת בכלום בבית, לא לטפל בילד (לא להכיר אותו, אפילו לא לנסות), ובטח לא לתת לי איזו יד למישהו(אולי מישהו זקוק?) - למרות שבטיבטי מלמדים איזה שיעור על חמלה, אם לא על רגשות אחרים - בזמן הזה גיבשתי החלטה. זה לא ממש מעניין אותך? חבל. אני מבינה שכל זמן שלא מחקתי את האגו ולא הגעתי לאחדות ולהיות אחד, אין תוקף ומשמעות להחלטות ולרצונות שלי. אמת. כל זמן שאין אחד אין רצון. מה אני יגיד לך, אפילו אם יש לי פיצול נפש למאה חלקים, כל חלק בנפרד הגיע בדיוק לאותה מסקנה? מה תגיד על זה? לא אני לא תוקפת אותך. לא כועסת. הכעס הגדול באמת היה רק פעם אחת, כשניסית לדחוף לי בכוח את התכנים הרוחניים שלך, כן בכוח, אפילו מבעד לדלת השירותים, בדיוק אחרי שילדתי, וניסיתי נואשות להצליח להניק ולהתגבר על כאבי התפרים המזעזעים שסבלתי מהם כל כך. אז הייתי צריכה אותך, נואשות. שאתה שבחרת והחלטת להביא ילד, היית צריך אז להיות איתי. אולי למרוח איזו משחה מרגיעה על הפצעים. (נכון מאוד אני חכמה בלהגיד מה איך אחרים צריכים לעשות בשבילי). אבל זה לא שלא ביקשתי. התחננתי. על נפשי. שתעזוב אותי עכשיו מהפילוסופיות כי נורא כואב לי למטה. ולא יוצא לי חלב מהציצים. והתינוק צורח. כבר לא רציתי שתעזור. רק תעזוב. לא עצובה. העצב הגדול כבר עבר מזמן. רק מדי פעם הוא קופץ לביקור כשאנחנו הולכים לחתונות של אנשים צעירים מאוהבים, אז אני נזכרת בעוצמה גדולה בדברים שנשבענו עליהם שנינו. במיוחד אני נפצעת ומדממת כשאני מלווה מישהי למקווה. שם נשבעתי את השבועות שלי. כל כך כואב לי להפר אותן. (אני יכולה להשבע אותן שוב, ובלב שלם אילו היית אפילו רק צל חיוור של מי שהתחתנתי איתו). והכי מצחיק זה שבכל חתונה כזאת אמא שלך מתמוגגת איך היא זכתה בכלה אשכנזייה שהיא גם רגישה ולא כלבה קרה כמו שהיא חשבה בהתחלה. לא אני לא שונאת אותך. להיפך. אני מבקשת לשחרר אותך. ביד קלה ואוהבת. כמו שנושפים על נוצה שמונחת על כף היד. אני מאחלת לך בכל לב, ופה מלא, שתרחף לך כמו נוצה, חופשי. מאושר. שלם. אחד. שתגיע להארה. שתלמד להקשיב. ואולי גם לאהוב. אמן שתאהב אותך מישהי אחרת. אין סיבה שלא. אתה אדם טוב. אין בך טיפה של רוע. אולי והלוואי שתמצא אותה בדרכי הרוח שבהן אתה מהלך. אם להגיד את כל האמת, אז בכל פעם שהלכנו לחתונה או לברית של מישהו - אומרים שאז השמיים פתוחים לתפילות - התפללתי שמישהי תקח אותך. שתתאהב בה. שתבגוד בי. רק שתלך. והתפילות האלה היו כנות. אבל לא מתגשמות. כנראה זה לא עובד עליך כי בספרים שלך כתוב מפורשות לבטל את המיניות. לבטל כל יצר. רק מה, שאני בהבנת הנקרא קצת יותר טובה. והכוונה שם היתה שצריך להגיע למצב מאוד מסוים כדי לוותר על מין. לא קופצים מיד על כל עגלה רק בגלל שהיא נראית כמו נוסעת. וגם כשמגיעים לויתור על מין, עושים את זה בשיתוף, בהסכמה, בהכרה מלאה וגם מתוך הבנת ההשלכות של הדבר הזה. בכל הדתות יש נזירים ומתנזרים. זה בסדר. אבל או שהם לא מתחתנים. או שמסכימים על זה ביחד. ואז יש ליטופים, לא מיניים, כמו שמלטפים כלב. אבל בבית המשותף הזה שלנו, אני אפילו לא כלב. לא. זה לא מין שחסר לי! מה תגיד לי? לכי תמצאי מאהב??? לא רוצה. אני עומדת מאחורי מה שנשבעתי במקווה. לא. לא נהייתי דתייה פתאום. אבל אני עומדת על ההבטחות והשבועות שלי. אין לזה קשר לאלוהים. יש לזה קשר רק אלי. מה אתה אומר? שהאגו גורם לי להתעקש על עקרונות שמסתירים ממני את האמת? שלעולם לא אגיע למהות? יכול להיות. ויכול להיות שאתה טועה. אולי כשתשחרר אותי אני אני אמצא את הדרך לאמת. זו בטוח בטוח לא תהיה הדרך שלך. אם זו הקארמה שלנו אז נחזור ונתאחד. אולי כאן, אולי בחיים אחרים. לא יודעת. זה לא חשוב עכשיו. למה לא הלכתי עד עכשיו? כי היית חולה. כי היית אובדני. כי חיכיתי שהטיפול הפסיכיאטרי שלך יסתיים. כי פחדתי על הילד. ואחרי שעייפת אותי בעשר שנים והכנסת את עצמך ואותי לכל צרה שרק אפשר להמציא, לא היה לי כבר כוח להלחם בזה יותר. איך לא נכנעתי ובאתי בעקבותיך? או שזה האגו, או שהאני, האחת והיחידה, יש לי כוח רצון של ברזל. יותר כוח ממה שתוכל להעלות על הדעת. אולי רק עכשיו, כשאני משחררת אותך תוכל לעלות מדרגה למקום שבו עמדתי אני כל הזמן, ורק אתה לא ידעת? הנה, אני זזה. המדרגה התפנתה ואתה יכול לעלות. לא. אל תדאג. אף אחד אחר בעולם לא יהיה אבא של הבן שלנו. רק אתה. אני עם גברים גמרתי. גם אם יהיה לי פעם מישהו, הוא לעולם לא יכנס לבית שלי. גם לא לחיים שלי. רק עד מחוץ לדלת. אולי. לחזור אליך? לנסות? בשום אופן לא. אני רוצה לבד. רק אני. אני מספיקה לי די והותר. חוץ מזה, כמו שאני מרגישה אליך היום וכמו שאני רואה אותך מבחינה גופנית ונפשית, זה יהיה כמו גילוי עריות. אחי. כן. זה סופי. אני רוצה גט. אני עושה פיפי במכנסיים מהמחשבה על ה"טקס" המשפיל של הרבנות. וזה הכל. זה כל מה שנשאר בי. בבקשה, בבקשה. תעזור לי לעשות רק את הדבר האחד הזה בצורה יפה. מתוך הסכמה. בשיתוף. כמו זוג אמיתי שהולכים לעשות משהו מאוד חשוב ביחד. לא בשבילי. בשביל הילד. בוא לא נפגע בו יותר ממה שכבר ממילא הוא יפגע. תן לי ללכת יפה. תעזור לי עם הכסף אם רק תוכל. כמה שתוכל. רק החובה שלך כלפיו. בוא נעשה את זה יפה, כדי שההורים שלך לא יפגעו. לא רוצה להכאיב להם, הם אנשים טובים טובים. מלח הארץ. איך הם לא ראו כל מה שקורה להם בדיוק מתחת לאף? שחרר אותי. תשתחרר אתה. אם זה עוזר במשהו, באמת אהבתי אותך. אבל עכשיו כל כך מאוחר מאוחר, שגם אם היית חוזר להיות, לא הייתי יכולה לאהוב אותך יותר. מגיע לי יותר מלהיות משרתת אלמנה שבעלה עוד חי. מגיע לך יותר מלחיות עם אשה מנוכרת וזרה. מגיע לבן שלנו יותר מלגדול בבועת כפור ודממה. הוא יקבל את כל האהבה שלנו אליו גם בנפרד. המיטב שבטוב שיהיה לך.
היי, אתה. אפשר לדבר איתך רגע? בעצם, סליחה, זה עלול לקחת עשר דקות - אולי רבע שעה. נו, מה כבר ביקשתי? לשבת, כמו בני אדם, עשר דקות ולדבר. לא. אתה לא מקשיב. (נידנוד נשי? יכול היה להיות אילו פניתי אליך בדברים בשנים האחרונות. אבל מכיוון שלא פתחתי איתך אפילו ניסיון שיחה אחד, כבר כל כך הרבה זמן, אולי הפעם זה לא ייחשב. בעצם במצב הנוכחי אתה יכול לקפוץ לי). לא מקשיב אמרתי. נכון. מ ק ש י ב. מין פועל סביל שכזה, מלמדים בסדנאות של צמיחה רוחנית. כן, חמוד. כל הבית מלא ספרים רוחניים שלך, מה שכתוב שם היה אמור ללמד אותך להקשיב. אל תגיד לי שאתה מקשיב. אתה מדבר עם שלושה אנשים באייסיקיו ועוד שניים במסנג´ר בו-זמנית. אין ספק, אתה לא מקשיב. גם להם אתה לא מקשיב. אתה לא מסוגל, פעם אחת למשך עשר דקות, להנהל רק שיחה אחת עם רק בנאדם אחד רק ממוקד על נושא אחד??? איך אפשר לשבת עשר שנים עם הגב לבית? כן, מותק, מאז שנדמה לך שתפסת את ההארה בביצים, אבדה לך היכולת לתקשר. נכון, כל מה שיש לאדם אחר (שלא הולך בדרכך) להגיד הוא חסר משמעות. גם המציאות חסרת משמעות. נכון, מתוך אי ידיעת האמת וראייתה באופן חלקי בלבד, אי אפשר באמת להקשיב. בעצם אין למה להקשיב כי מעצם חלקיות הראייה לא ניתן להבין הבנות. ובטח לא להסיק מסקנות או לקחת החלטות. אם תכבה לשנייה את המחשב, אני יוכל אולי להגיד לך שבזמן שאילפת את עצמך לא לכעוס, לא לחוש רגשות שליליים, לא לדבר על נושאים משום סוג, לא לנהל שום חיי חברה, לא לקיים יחסי מין, לא לקיים יחסי חיבה, לא לעבוד, לא לגעת בכלום בבית, לא לטפל בילד (לא להכיר אותו, אפילו לא לנסות), ובטח לא לתת לי איזו יד למישהו(אולי מישהו זקוק?) - למרות שבטיבטי מלמדים איזה שיעור על חמלה, אם לא על רגשות אחרים - בזמן הזה גיבשתי החלטה. זה לא ממש מעניין אותך? חבל. אני מבינה שכל זמן שלא מחקתי את האגו ולא הגעתי לאחדות ולהיות אחד, אין תוקף ומשמעות להחלטות ולרצונות שלי. אמת. כל זמן שאין אחד אין רצון. מה אני יגיד לך, אפילו אם יש לי פיצול נפש למאה חלקים, כל חלק בנפרד הגיע בדיוק לאותה מסקנה? מה תגיד על זה? לא אני לא תוקפת אותך. לא כועסת. הכעס הגדול באמת היה רק פעם אחת, כשניסית לדחוף לי בכוח את התכנים הרוחניים שלך, כן בכוח, אפילו מבעד לדלת השירותים, בדיוק אחרי שילדתי, וניסיתי נואשות להצליח להניק ולהתגבר על כאבי התפרים המזעזעים שסבלתי מהם כל כך. אז הייתי צריכה אותך, נואשות. שאתה שבחרת והחלטת להביא ילד, היית צריך אז להיות איתי. אולי למרוח איזו משחה מרגיעה על הפצעים. (נכון מאוד אני חכמה בלהגיד מה איך אחרים צריכים לעשות בשבילי). אבל זה לא שלא ביקשתי. התחננתי. על נפשי. שתעזוב אותי עכשיו מהפילוסופיות כי נורא כואב לי למטה. ולא יוצא לי חלב מהציצים. והתינוק צורח. כבר לא רציתי שתעזור. רק תעזוב. לא עצובה. העצב הגדול כבר עבר מזמן. רק מדי פעם הוא קופץ לביקור כשאנחנו הולכים לחתונות של אנשים צעירים מאוהבים, אז אני נזכרת בעוצמה גדולה בדברים שנשבענו עליהם שנינו. במיוחד אני נפצעת ומדממת כשאני מלווה מישהי למקווה. שם נשבעתי את השבועות שלי. כל כך כואב לי להפר אותן. (אני יכולה להשבע אותן שוב, ובלב שלם אילו היית אפילו רק צל חיוור של מי שהתחתנתי איתו). והכי מצחיק זה שבכל חתונה כזאת אמא שלך מתמוגגת איך היא זכתה בכלה אשכנזייה שהיא גם רגישה ולא כלבה קרה כמו שהיא חשבה בהתחלה. לא אני לא שונאת אותך. להיפך. אני מבקשת לשחרר אותך. ביד קלה ואוהבת. כמו שנושפים על נוצה שמונחת על כף היד. אני מאחלת לך בכל לב, ופה מלא, שתרחף לך כמו נוצה, חופשי. מאושר. שלם. אחד. שתגיע להארה. שתלמד להקשיב. ואולי גם לאהוב. אמן שתאהב אותך מישהי אחרת. אין סיבה שלא. אתה אדם טוב. אין בך טיפה של רוע. אולי והלוואי שתמצא אותה בדרכי הרוח שבהן אתה מהלך. אם להגיד את כל האמת, אז בכל פעם שהלכנו לחתונה או לברית של מישהו - אומרים שאז השמיים פתוחים לתפילות - התפללתי שמישהי תקח אותך. שתתאהב בה. שתבגוד בי. רק שתלך. והתפילות האלה היו כנות. אבל לא מתגשמות. כנראה זה לא עובד עליך כי בספרים שלך כתוב מפורשות לבטל את המיניות. לבטל כל יצר. רק מה, שאני בהבנת הנקרא קצת יותר טובה. והכוונה שם היתה שצריך להגיע למצב מאוד מסוים כדי לוותר על מין. לא קופצים מיד על כל עגלה רק בגלל שהיא נראית כמו נוסעת. וגם כשמגיעים לויתור על מין, עושים את זה בשיתוף, בהסכמה, בהכרה מלאה וגם מתוך הבנת ההשלכות של הדבר הזה. בכל הדתות יש נזירים ומתנזרים. זה בסדר. אבל או שהם לא מתחתנים. או שמסכימים על זה ביחד. ואז יש ליטופים, לא מיניים, כמו שמלטפים כלב. אבל בבית המשותף הזה שלנו, אני אפילו לא כלב. לא. זה לא מין שחסר לי! מה תגיד לי? לכי תמצאי מאהב??? לא רוצה. אני עומדת מאחורי מה שנשבעתי במקווה. לא. לא נהייתי דתייה פתאום. אבל אני עומדת על ההבטחות והשבועות שלי. אין לזה קשר לאלוהים. יש לזה קשר רק אלי. מה אתה אומר? שהאגו גורם לי להתעקש על עקרונות שמסתירים ממני את האמת? שלעולם לא אגיע למהות? יכול להיות. ויכול להיות שאתה טועה. אולי כשתשחרר אותי אני אני אמצא את הדרך לאמת. זו בטוח בטוח לא תהיה הדרך שלך. אם זו הקארמה שלנו אז נחזור ונתאחד. אולי כאן, אולי בחיים אחרים. לא יודעת. זה לא חשוב עכשיו. למה לא הלכתי עד עכשיו? כי היית חולה. כי היית אובדני. כי חיכיתי שהטיפול הפסיכיאטרי שלך יסתיים. כי פחדתי על הילד. ואחרי שעייפת אותי בעשר שנים והכנסת את עצמך ואותי לכל צרה שרק אפשר להמציא, לא היה לי כבר כוח להלחם בזה יותר. איך לא נכנעתי ובאתי בעקבותיך? או שזה האגו, או שהאני, האחת והיחידה, יש לי כוח רצון של ברזל. יותר כוח ממה שתוכל להעלות על הדעת. אולי רק עכשיו, כשאני משחררת אותך תוכל לעלות מדרגה למקום שבו עמדתי אני כל הזמן, ורק אתה לא ידעת? הנה, אני זזה. המדרגה התפנתה ואתה יכול לעלות. לא. אל תדאג. אף אחד אחר בעולם לא יהיה אבא של הבן שלנו. רק אתה. אני עם גברים גמרתי. גם אם יהיה לי פעם מישהו, הוא לעולם לא יכנס לבית שלי. גם לא לחיים שלי. רק עד מחוץ לדלת. אולי. לחזור אליך? לנסות? בשום אופן לא. אני רוצה לבד. רק אני. אני מספיקה לי די והותר. חוץ מזה, כמו שאני מרגישה אליך היום וכמו שאני רואה אותך מבחינה גופנית ונפשית, זה יהיה כמו גילוי עריות. אחי. כן. זה סופי. אני רוצה גט. אני עושה פיפי במכנסיים מהמחשבה על ה"טקס" המשפיל של הרבנות. וזה הכל. זה כל מה שנשאר בי. בבקשה, בבקשה. תעזור לי לעשות רק את הדבר האחד הזה בצורה יפה. מתוך הסכמה. בשיתוף. כמו זוג אמיתי שהולכים לעשות משהו מאוד חשוב ביחד. לא בשבילי. בשביל הילד. בוא לא נפגע בו יותר ממה שכבר ממילא הוא יפגע. תן לי ללכת יפה. תעזור לי עם הכסף אם רק תוכל. כמה שתוכל. רק החובה שלך כלפיו. בוא נעשה את זה יפה, כדי שההורים שלך לא יפגעו. לא רוצה להכאיב להם, הם אנשים טובים טובים. מלח הארץ. איך הם לא ראו כל מה שקורה להם בדיוק מתחת לאף? שחרר אותי. תשתחרר אתה. אם זה עוזר במשהו, באמת אהבתי אותך. אבל עכשיו כל כך מאוחר מאוחר, שגם אם היית חוזר להיות, לא הייתי יכולה לאהוב אותך יותר. מגיע לי יותר מלהיות משרתת אלמנה שבעלה עוד חי. מגיע לך יותר מלחיות עם אשה מנוכרת וזרה. מגיע לבן שלנו יותר מלגדול בבועת כפור ודממה. הוא יקבל את כל האהבה שלנו אליו גם בנפרד. המיטב שבטוב שיהיה לך.