בינינו
ושוב שמך מהבהב על הצג. כמה ציפיתי לזה וכמה חרדתי מזה.
אנחנו מנהלים שיחה עליזה, קצת בענייני עבודה וקצת לא.
כיף לשוחח איתך. את חכמה אבל תמימה וזה שילוב מקסים. את בטוחה שהעולם טוב וישר, אופטימית ללא תקנה.
קבענו פגישה.
נכנסתי לחדר עם תוצאות הבדיקות האחרונות.
כרגיל, את יפיפיה, מחייכת בפנים מאירות וכולך שופעת חום ושמחה.
אני מחזיר חיוך, קשה לא להיענות לך. מתיישב מולך, בינינו השולחן וכל חפצייך.
אנחנו עוברים על המסמך, את שואלת הרבה שאלות ואני משתדל להיות הכי מקצועי שאפשר.
אחרי ש"סגרנו את הפינה" הרשמית אנחנו עוברים לפטפוטים בענייני דיומא. אני, השתקן, המכונס, מוצא את עצמי נינוח, משתף פעולה. כמו תמיד. איך זה קורה לי רק איתך?
אנחנו גולשים עוד ועוד בזמן, כבר מזמן הייתי צריך ללכת וגם לך יש עוד מטלות ממתינות, אבל נעים לנו יחד. אנחנו שנינו מאותו כפר תרבותי, חולקים השקפות, אי של שפיות בתוך מרחב העבודה שלנו. יש לנו תחומי עניין משותפים, יש לנו שאיפות דומות, הרבה נקודות השקה בחיים. איך לא נפגשנו עד כה?
כשהנייד שלך מצלצל את מתנצלת ועונה, ואני מנצל את ההזדמנות להתבונן בך בשקט. הפנים שלך משקפות טווח רחב של רגשות, העיניים שלך הן ראי לנפשך הטהורה, גדולות ועמוקות. על המצח יש קמטים דקיקים, עדינים. כבר עברת דבר או שניים בחייך.
את מרהיבה. ואת שייכת למישהו אחר, כפי שמדגישה המטפחת שעוטרת את ראשך, מהודקת היטב ומכסה כל שערה.
אני מזכיר לעצמי שהבטחתי לשמור מרחק ממך, וכשאת מסיימת את השיחה ופונה אליי אני מכריח את עצמי להיפרד וללכת. כיאות לצדיקה כמוך, את מלווה אותי החוצה, וליד האוטו אנחנו שוב נעמדים ומשוחחים. אני במכנסיים ונעליים מרובבי בוץ מהסיור האחרון, את בחצאית רחבה וארוכה שמכסה הכל, הכל, עד לרצפה.
אנחנו עומדים במרחק מהוגן זה מזה. כמה הייתי רוצה לצמצם אותו.
את קטנה, עדינה. צווארך, כמגדל השן, היחיד באיברייך שמאפשר לי לנחש את השאר, באשר הוא חשוף.
אני לא רוצה להרהר בשאר איברייך. את אשת איש.
עוקר את עצמי בכוח ונכנס לאוטו. את מנפנפת לי לשלום ונכנסת חזרה.
מה את מרגישה כלפי? האם אני רק קולגה לעבודה? האם גם אני מערער את עולמך כפי שאת עושה לשלי? מה יקרה אם אאזור אומץ ואתוודה בפנייך? האם תבוזי לי? האם תתביישי?
אני מזכיר לעצמי שוב את כל ההבטחות שהבטחתי אמש על משכבי, אבל יודע שאתעורר נכלם גם מחר בבוקר.
ושוב שמך מהבהב על הצג. כמה ציפיתי לזה וכמה חרדתי מזה.
אנחנו מנהלים שיחה עליזה, קצת בענייני עבודה וקצת לא.
כיף לשוחח איתך. את חכמה אבל תמימה וזה שילוב מקסים. את בטוחה שהעולם טוב וישר, אופטימית ללא תקנה.
קבענו פגישה.
נכנסתי לחדר עם תוצאות הבדיקות האחרונות.
כרגיל, את יפיפיה, מחייכת בפנים מאירות וכולך שופעת חום ושמחה.
אני מחזיר חיוך, קשה לא להיענות לך. מתיישב מולך, בינינו השולחן וכל חפצייך.
אנחנו עוברים על המסמך, את שואלת הרבה שאלות ואני משתדל להיות הכי מקצועי שאפשר.
אחרי ש"סגרנו את הפינה" הרשמית אנחנו עוברים לפטפוטים בענייני דיומא. אני, השתקן, המכונס, מוצא את עצמי נינוח, משתף פעולה. כמו תמיד. איך זה קורה לי רק איתך?
אנחנו גולשים עוד ועוד בזמן, כבר מזמן הייתי צריך ללכת וגם לך יש עוד מטלות ממתינות, אבל נעים לנו יחד. אנחנו שנינו מאותו כפר תרבותי, חולקים השקפות, אי של שפיות בתוך מרחב העבודה שלנו. יש לנו תחומי עניין משותפים, יש לנו שאיפות דומות, הרבה נקודות השקה בחיים. איך לא נפגשנו עד כה?
כשהנייד שלך מצלצל את מתנצלת ועונה, ואני מנצל את ההזדמנות להתבונן בך בשקט. הפנים שלך משקפות טווח רחב של רגשות, העיניים שלך הן ראי לנפשך הטהורה, גדולות ועמוקות. על המצח יש קמטים דקיקים, עדינים. כבר עברת דבר או שניים בחייך.
את מרהיבה. ואת שייכת למישהו אחר, כפי שמדגישה המטפחת שעוטרת את ראשך, מהודקת היטב ומכסה כל שערה.
אני מזכיר לעצמי שהבטחתי לשמור מרחק ממך, וכשאת מסיימת את השיחה ופונה אליי אני מכריח את עצמי להיפרד וללכת. כיאות לצדיקה כמוך, את מלווה אותי החוצה, וליד האוטו אנחנו שוב נעמדים ומשוחחים. אני במכנסיים ונעליים מרובבי בוץ מהסיור האחרון, את בחצאית רחבה וארוכה שמכסה הכל, הכל, עד לרצפה.
אנחנו עומדים במרחק מהוגן זה מזה. כמה הייתי רוצה לצמצם אותו.
את קטנה, עדינה. צווארך, כמגדל השן, היחיד באיברייך שמאפשר לי לנחש את השאר, באשר הוא חשוף.
אני לא רוצה להרהר בשאר איברייך. את אשת איש.
עוקר את עצמי בכוח ונכנס לאוטו. את מנפנפת לי לשלום ונכנסת חזרה.
מה את מרגישה כלפי? האם אני רק קולגה לעבודה? האם גם אני מערער את עולמך כפי שאת עושה לשלי? מה יקרה אם אאזור אומץ ואתוודה בפנייך? האם תבוזי לי? האם תתביישי?
אני מזכיר לעצמי שוב את כל ההבטחות שהבטחתי אמש על משכבי, אבל יודע שאתעורר נכלם גם מחר בבוקר.
