בין שתי שביתות

[OmriA1984]

בין שתי שביתות

לאחרונה יצא לי לחשוב על תקופת הNBA בין שתי השביתות. אין יותר סימבולי מזה שלפני השביתה הראשונה מייקל לקח את הגמר שלוש פעמים, ואחרי השביתה השנייה לברון לקח את הגמר (בינתיים פעמיים, and counting).
אז ניסיתי לחשוב מה מאפיין את התקופה הזאת.
ראיתי דבר אחד מאוד מאוד מאוד בולט. למעט שני גמרים (לייקרס נגד מג'יק, ההיט נגד המאבס השני)- בכל גמר אחר היה אחד מהשלושה- דאנקן, שאקיל או גארנט. כן, אפשר להכניס גם את קובי לרשימה הזאת, אבל הוא לא עולה לי בקנה אחד עם התיאוריה, אז עם כל ההערכה עליו, תקשיבו.
האם זו התקופה הכי מגוונת של הביגמנים? או שסתם מקרי שיש שלושה מהביגמנים הכי טובים בכל הזמנים (שלושתם נכנסים לעשירייה הראשונה של העמדה שלהם, אם לא לחמישייה), שאפשרו דומיננטיות שכזו?

יצאנו לבדוק.
מפתיע או לא, חלוקת האליפויות הייתה לא שוויונית. הביגמנים הללו השיגו 9 מתוך 13 האליפויות (שאק הפסיד אחת, גארנט הפסיד אחת, פעמיים לא עלו). זה כמעט 70%. לשלושה שחקנים. הם לקחו ביחד שישה תארי MVP של הגמר (חצי חצי לשאק וטימי), שנותן אחוז טיפה נמוך מ50%.
בתקופה הזאת היו 6 אלופות שונות (ספרס, לייקרס, פיסטונס, היט, סלטיקס, מאבריקס). אבל, הספרס והלייקרס היו היחידות שלקחו יותר מאליפות אחת (למעשה, לקחו 9 ביחד).
אבל הנושא היותר מעניין: היו שלוש אלופות מערביות, ותשע אלופות מזרח. ב13 שנים. שלוש זה ממש מעט, ו9 זה ממש הרבה. במערב רק הספרס, הלייקרס והמאבריקס לקחו אליפות אזורית- כל אחת מהן גם לקחה לפחות תואר אחד (המאבס בפיגור עם 1 מ2, הלייקרס עם 5 מ7, הספרס עם 4 מ4).
במזרח- רשימת הקבוצות שרק עלו לגמר פעם אחת והפסידו באותה תקופה (בין שתי שביתות)- ניקס, 76רס, פייסרס, קאבאלירס ומג'יק. נטס עלו פעמיים והפסידו, פיסטונס סלטיקס וההיט עלו פעמיים וניצחו והפסידו.

האם זה בגלל דומיננטיות של שאק וטימי? האם זה בגלל חוזקת המערב? חולשת המזרח?
האם זה בגלל שלא היה שחקן מספיק דומיננטי עם מספר 2 מספיק דומיננטי בשביל להשליט סדר חדש ולהתעלם מביגמנים כל כך דומיננטים (ג'ורדן, ג'יימס)?
אז אני יודע, הפוסט הזה הוא אוהד לברון, ומשווה אותו לג'ורדן, תתמודדו עם זה.
דעתכם בנושא?

 

[fatnoam]

דעתי

1. הספרס הם קבוצה בעלת המשכיות. לאורך כל העשור הזה הם היו טובים ורלוונטיים, ובכדי להתקדם קדימה היית צריך לעבור אותם. הם היו מן סף גבוה כזה. אני חושב שכדי לעבור אותם, קבוצות היו צריכות לייצר המשכיות - דאלאס היתה טובה במשך שנים, הלייקרס עשו שלושה גמרים רצופים וכדומה. בכל אופן, אני חושב שהנוכחות שלהם גרמה לכך שמאוד קשה לנצח את הקונפרנס ובאמת היית צריך קבוצה טובה מאוד כדי לעשות זאת. בהיעדר קבוצה טובה, הספרס פשוט לקחו את הקונפרנס.

2. במזרח בנו לך פעמיים טריו מנצח, בסלטיקס ובהיט. דבר זה יוצר כאוס בכל הקונפרנס. פתאום קבוצות מתאבדות על ההימור של אנדרו ביינום תמורת השחקן הכי טוב שלהם (איגי). פתאום הווארד שלקח את המג'יק לגמר מתחיל לחשוב "היי גם אני צריך כוכבים ליידי בוא נפרק את הקבוצה". למעשה, מהרגע שדטרויט התפוגגו, כל המזרח היה בבלגן מתמיד, וככה זה נראה.

3. תלך 20 שנה אחורה ותראה לי קבוצה שלקחה אליפות ללא ביגמן דומיננטי שמייקל ג'ורדן לא שיחק בה. ואל תגידו דטרויט כי ראשיד וואללאס היה ענק שם.
קובי לא זכה בכלום עד שקיבל עד גאסול (או צורף לשאק), ווייד ולברון כנראה לא היו זוכים בלי בוש, אלן ופירס לא היו זוכים בלי גארנט, וכמובן דאנקן ששלט בליגה הזו אחרי שאק. אה כן ושאקיל, השחקן הדומיננטי ביותר שדרך על המגרש. אולי ביחד עם מייקל. דאלאס היו נוביצקי וצ'אנדלר הרבה יותר מקיד, טרי ומריון, מיאמי של די-ווייד נהנתה מעונה טובה של שאקיל ואלונזו מורנינג שעולה להרביץ ולחסום מהספסל. אי אפשר בליגה הזו ליצור המשכיות בלי בייגמן, בלי גיים ברייקר כזה. רק ג'ורדן יכל, זה למה הוא פאקינג ג'ורדן, וזה למה אין מקום להשוואה בין לברון אליו.

 

[שנים שלושים]

אני נאלץ לא להסכים עם כמה דברים

1. הספרס היו טובים בתחילת שנות האלפיים, והחל מ-2011. בשנים בין לבין הם לא ממש הצליחו למצוא זהות. בתחילת שנות האלפיים הם היו בעיקר קבוצה הגנתית, עם רובינסון ודאנקן, זהות שהחזיקה גם לאליפות ב-2005. אחרי כן היו כמה שנים שהקבוצה (והליגה כולה) לא ממש התאפסה על עצמה, עד שנת 2011, שם סן אנטוניו אימצה זהות התקפית שהציגה התקפה מסחררת עם הרבה תנועה בניצוחו של פארקר. הקבוצה בעצם עברה מהסגנון של דאנקן לסגנון של פארקר. בשנים בין לבין לא ממש היה לה סגנון, ולכן היא לא באמת הייתה תחרותית (למרות כמה סדרות ועונות טובות בין לבין שלא היו יוצאות מגדר הרגיל).

2. אני לא חושב שאפשר להגדיר את האליפות של מיאמי כאליפות עם ביג מן. אתה לא משווה ברצינות בין שאק, דאנקן ואפילו גארנט, לבוש?! אני חושב שאפילו רודמן שהיה שותף של ג'ורדן נתן לו יותר "ביגמניות" מאשר בוש. ברור שבוש הוא לא לוק לונגלי ושהוא נתן הרבה דקות טובות. אבל לג'ורדן היה ביגמן אפילו טוב יותר. למה שדאלאס עשו קצת קשה לקרוא המשכיות (כמה עונות מעולות לצד כמה נפילות), אבל אכן היו להם נוביצקי וצ'אנדלר.

 

[לא רוצים]

תחילת שנות האלפיים

אצלך קצת רחבים בהתחשב בעובדות. הספרס לקחו אליפות ב 2005 והיו בגמר גם ב2007. ב2006 הם הפסידו לדאלאס שעלתה לגמר בסופו של דבר. ב2008 הפסידו בגמר המערב ואז במשך שלוש עונות היו לא רלבנטיים.

 

[שנים שלושים]

כן, שכחתי ש-2007 היה האחרון

ולא 2005 (ומדובר באליפות ב-2007, לא רק בגמר). אבל אפילו על זה אפשר לומר שבשנה הזאת המערב והליגה בכלל היו ממש חלשים (הם פגשו את יוטה (?!) בגמר המערב). גם אם נקבל שהאליפות ב-2007 הוכיחה שסן אנטוניו הייתה קבוצה ראוייה באותה שנה, זה לא משנה את מבנה הטיעון שלי. טענתי שהיו כמה שנים שהם לא היו רלוונטים באמצע, בשנים של הלייקרס ודאלאס. ב-2008 הם עוד הגיעו לגמר המערב (כשלא היו יריבות ממשיות במערב, ניו אורלינס דורגה שנייה במערב), אך ב-4 השנים לאחר מכן, הם עפו 3 פעמים בסיבוב הראשון ופעם אחת בסיבוב השני.

 

[fatnoam]

אז מ-99 עד 08 ומ-11 עד 13

הם היוו את הסף הגבוה שאם אתה רוצה אליפות אתה צריך לעבור דרכו.

איפה בדיוק טעיתי גבר?

 

[לא רוצים]

שים לב

שאף אחד לא התווכח איתך על זה שהם לא היו רלבנטיים כמה שנים וגם הבחור כתב זאת בעצמו בהודעה הראשונה.
אני תיקנתי את הביטוי *תחילת שנות האלפיים*. אם ב2008 הם היו בגמר המערב סימן שהם עוד היו טובים ו2008 הם ממש לא *תחילת שנות האלפיים* במובן של העשור בין 2008 ל2010.
כמה המערב חזק או חלש לא רלבנטי לעובדה שסן אנטוניו היו לגיטימיים והיו הטים טו ביט במערב (אפשר לחשוב שהמזרח היה ממש חזק אז...).
אגב יוטה היו לגיטימיים אז וניו אורלינס נתנו פלייאוף חלומי (בדומה לדאלאס של האליפות האחרונה שגם הבליחו לפליאוף אחד)
כך שהטיעון של הבחור לדעתי אכן תופס בתור הסבר למספר אלופות המערב הצנוע.
נקודה נוספת היא שהקבוצה שלקחה אליפות ב2007 שונה מן הקצה מהקבוצה שלקחה את האליפות הראשונה. פחות או יותר דנקן הוא השותף היחידי בשתיהן.