יאללה סחטיקה
New member
בין יאוש לתקוה...../images/Emo14.gif
היום זהו יום השנה השביעי , שבע שנים עברו מאז אותו היום הנורא . שבע שנים של כאב וזיכרונות , שבע שנים של תקוות וחלומות. שבע שנים של עצב ובדידות , שבע שנים עם המון ריגעי תמימות . לא יודע אם אפשרי הדבר שישכח מליבי . מה רצינו סה"כ ? היינו שני ילדים , שני פרחים , את היית היפה מביננו. האהבה שלנו לא ידעה גבולות , היינו מצפים , ומחכים , סופרים את הדקות . לידך הייתי מאושר , הייתי על גג העולם . עד שהגיע אותו המוצ"ש , לא הרגשת טוב , או שמא לא רצית ללכת לבסיס ביום שלמחרת . נסענו יחד לשנלר, הולכים לרופא , להוציא ג´ , אולי נרוויח עוד בוקר אחד ביחד . עוד לילה בו נוכל להיתכרבל האחד בזרועות השניה . כשאני ניזכר באותו הרגע , בו הם פגעו בך פעמיים , לא פעם אחת , אלא פעמיים , כאילו שלא רצו להשאיר לנו תקווה בכלל. דמותך עולה מול עיניי, ואותו החיוך, החיוך שכה אהבתי , החיוך שאליו אני כה מיתגעגע, אני ניזכר בו ודמעות מציפות את גרוני , ועולות מעלה . אני זוכר כיצד רצתי לצד השני של המדרכה היית במרחק של עשרים מטר ממני , עד שהגעתי אלייך , זה היה ניראה כאילו נצח עבר . שכבת שם דוממת , ללא תנועה , פנייך היו מכוסות , באותו צבע אדום , שהכתים את בגדייך . הרמתי את ראשך אליי, חיבקתי אותך כ"כ חזק הבטתי לשמיים , ולא ידעתי למה . אני חושב שהצעקה שיצאה מגרוני באותו הרגע נישמעה היטב בכל העיר . מאז אותו היום אין לי מנוחה , אני מרגיש שחיי, הם כבר לא אותם חיים . היתחתנתי , הבאתי ילד לעולם , הכל ניראה זהב כלפי חוץ , אבל שתדעי לך אהובה , אני קרוע , אני שבור מבפנים . כי בלעדייך חיי הם לא חיים . גם היום כמו בכל שנה , איןלי הרבה ברירות , אלא להר הרצל לעלות . רק שם אני מוצא קצת מנוח רק שם יש לי קצת מרגוע . את כ"כ רחוקה ממני , אבל אני מרגיש שאני כה קרוב אלייך , כאילו ידי נוגעות בידייך , כאילו פניי , נוגעות בפנייך . אז רק רציתי שתדעי אהובה, שאותך אני כ"כ אוהב , למרות הצער והכאב . מוקדש לך אתי האחת והיחידה . אוהב .
היום זהו יום השנה השביעי , שבע שנים עברו מאז אותו היום הנורא . שבע שנים של כאב וזיכרונות , שבע שנים של תקוות וחלומות. שבע שנים של עצב ובדידות , שבע שנים עם המון ריגעי תמימות . לא יודע אם אפשרי הדבר שישכח מליבי . מה רצינו סה"כ ? היינו שני ילדים , שני פרחים , את היית היפה מביננו. האהבה שלנו לא ידעה גבולות , היינו מצפים , ומחכים , סופרים את הדקות . לידך הייתי מאושר , הייתי על גג העולם . עד שהגיע אותו המוצ"ש , לא הרגשת טוב , או שמא לא רצית ללכת לבסיס ביום שלמחרת . נסענו יחד לשנלר, הולכים לרופא , להוציא ג´ , אולי נרוויח עוד בוקר אחד ביחד . עוד לילה בו נוכל להיתכרבל האחד בזרועות השניה . כשאני ניזכר באותו הרגע , בו הם פגעו בך פעמיים , לא פעם אחת , אלא פעמיים , כאילו שלא רצו להשאיר לנו תקווה בכלל. דמותך עולה מול עיניי, ואותו החיוך, החיוך שכה אהבתי , החיוך שאליו אני כה מיתגעגע, אני ניזכר בו ודמעות מציפות את גרוני , ועולות מעלה . אני זוכר כיצד רצתי לצד השני של המדרכה היית במרחק של עשרים מטר ממני , עד שהגעתי אלייך , זה היה ניראה כאילו נצח עבר . שכבת שם דוממת , ללא תנועה , פנייך היו מכוסות , באותו צבע אדום , שהכתים את בגדייך . הרמתי את ראשך אליי, חיבקתי אותך כ"כ חזק הבטתי לשמיים , ולא ידעתי למה . אני חושב שהצעקה שיצאה מגרוני באותו הרגע נישמעה היטב בכל העיר . מאז אותו היום אין לי מנוחה , אני מרגיש שחיי, הם כבר לא אותם חיים . היתחתנתי , הבאתי ילד לעולם , הכל ניראה זהב כלפי חוץ , אבל שתדעי לך אהובה , אני קרוע , אני שבור מבפנים . כי בלעדייך חיי הם לא חיים . גם היום כמו בכל שנה , איןלי הרבה ברירות , אלא להר הרצל לעלות . רק שם אני מוצא קצת מנוח רק שם יש לי קצת מרגוע . את כ"כ רחוקה ממני , אבל אני מרגיש שאני כה קרוב אלייך , כאילו ידי נוגעות בידייך , כאילו פניי , נוגעות בפנייך . אז רק רציתי שתדעי אהובה, שאותך אני כ"כ אוהב , למרות הצער והכאב . מוקדש לך אתי האחת והיחידה . אוהב .
