בין ט לדרך חדשה
מרגישה על גג העולם, יושבת על החביות הגבוהות בבסיס,מקום שקצת מנותק מכולם. מרגישה איך המרחק ממני לשמיים הוא רק נפילה אחת קטנה אל הקרקע,בוכה קצת כי חזרתי להרגלים הרעים ואני מצטערת. שכחתי את המשקפיים בחדר..אני כל כך לא רואה למרחק אבל מרגישה את היופי שמסביב. אני עייפה ותשושה, לא שואפת להגיע מפה לאנשהו. כועסת על עצמי. אני מאכזבת, אני לא מרגישה שראויה לטוב. כואב לי הראש. והנשק הכביד על ההליכה שלי כל פעם יותר. נמאס לי לחייך כשצריך. זהו, זה נגמר. מעכשו אני אהיה כל מה שבא לי, הרי אין דבר העומד בפני הרצון חוץ מהרצון עצמו. הראש שלי עבד שעות נוספות בשבוע האחרון, בקושי ישנתי,ההתלבטות גדולה, אני נמצאת בפני החלטה גורלית, יכול להיות שאני אשתף את הצבא.הבעיה שהבסיס קטן והמפקדים לא שומרים חסיון,אני אהפוך לשמועה,גם ככה אני מתוייגת פה כזאת שלא אוכלת. שיקפצו לי. זה קודם כל אני. אולי בגלל זה הפחד גדול. נכון לעכשו הפסקתי טיפול,מכירים את זה שהדרך מרגישה לא נכונה? לאן ממשיכים מכאן? ואם בכלל
מרגישה על גג העולם, יושבת על החביות הגבוהות בבסיס,מקום שקצת מנותק מכולם. מרגישה איך המרחק ממני לשמיים הוא רק נפילה אחת קטנה אל הקרקע,בוכה קצת כי חזרתי להרגלים הרעים ואני מצטערת. שכחתי את המשקפיים בחדר..אני כל כך לא רואה למרחק אבל מרגישה את היופי שמסביב. אני עייפה ותשושה, לא שואפת להגיע מפה לאנשהו. כועסת על עצמי. אני מאכזבת, אני לא מרגישה שראויה לטוב. כואב לי הראש. והנשק הכביד על ההליכה שלי כל פעם יותר. נמאס לי לחייך כשצריך. זהו, זה נגמר. מעכשו אני אהיה כל מה שבא לי, הרי אין דבר העומד בפני הרצון חוץ מהרצון עצמו. הראש שלי עבד שעות נוספות בשבוע האחרון, בקושי ישנתי,ההתלבטות גדולה, אני נמצאת בפני החלטה גורלית, יכול להיות שאני אשתף את הצבא.הבעיה שהבסיס קטן והמפקדים לא שומרים חסיון,אני אהפוך לשמועה,גם ככה אני מתוייגת פה כזאת שלא אוכלת. שיקפצו לי. זה קודם כל אני. אולי בגלל זה הפחד גדול. נכון לעכשו הפסקתי טיפול,מכירים את זה שהדרך מרגישה לא נכונה? לאן ממשיכים מכאן? ואם בכלל
