בין המולד והנרכש.

[שרוֹן]

בין המולד והנרכש.

שלום, כבר מזמן לא יצא לי לכתוב כאן. קצת עידכונים. עידו כבר בן שלוש, ואני כרגע בחודש שישי, לא לגמרי מאופסת והרבה עייפה , אבל טפו טפו טפו, הכל הולך טוב. לאחרונה אני עושה ביביסיטר לילדים של חברה פעם בשבוע. מדובר על ילד בגיל של עידו, ואחיו הפצפון. ההבדלים בין עידו לילד הזה, מולידים חיכוכים לא מעטים, לצד רגעים יפים. היה איזה יום ספיציפי נורא במיוחד, שטעיתי בו על ימין ועל שמאל, ובלילות האחרונים אני מוצפת שאלות בהקשר הזה. מצד אחד, להתנהג עם הילד הזה כמו שאני מתנהגת עם עידו, מוביל לחוסר קשב מוחלט מצידו. יש דרכים אחרות להגיע איתו להבנה, שהן לא תמיד ברורות לי. כלומר לפעמים מצליח, לפעמים לא. מה שבטוח אני עושה את המיטב, כדי לא להכניס אותם לסטריוטיפים. מצד שני, אני מודעת לשונות בינהם, ומנסה לתמרן איתם ביחד ולהפוך אותה ליתרון. כל התסבוכת הזו העלתה אצלי שאלות. הייתי שמחה לפתח כאן את הנושא, מהצד שלנו.

 

[אפרתש]

את מדברת על משהו נרכש. נדמה לי.

אני חושבת שיש הרבה מאד הבדלים מולדים. אבל נדמה לי שמה שאת מדברת עליו זה על התקשורת בינך ובין הילד - וזה משהו נרכש. ילד לא נולד עם הידיעה שהרצון שלו מכובד על ידי אחרים. ילד לא נולד עם הידיעה שאמא אומרת עכשו משהו אחד אבל בעצם היא כנראה תשנה דעתה בעוד רגע אז לא צריך להתייחס. ילד לא נולד עם הידיעה שכאשר הוא לא עושה מה שאומרים אז מרביצים לו. כל אלא דברים שנרכשים. אז כנראה לילד שאת משגיחה עליו יש דפוסי התנהגות מסוימים עם הוריו, והשיטות שלך לא מדברות אליו. אולי את מדברת בשקט והוא רגיל שצועקים, אולי את מדברת הרבה והוא רגיל למשפטים קצרים (אני כזאת. אם מדברים אליי במשפטים ארוכים מדי אני מאבדת את הסבלנות ...). אולי הוא לא "מאמין" למה שאת אומרת, על סמך נסיונו עם מבוגרים אחרים.

 

[צימעס]

אבל...

ראו את ההבדל הגדול בין ילדי. זה לא ענין של דפוס תקשורת. זה ענין של גנטיקה ושל "התמינות של תאומים" (מכירים? אם לא - אפרט אח"כ)

 

[שרוֹן]

אני מניחה שהכוונה היא

לצורך בשונות בין תאומים? אני יכולה לדווח שגם אחיות שנולדו בהפרש קצר עושות את זה. ובאמת חלק מכל הדברים שמסתובבים לי בראש זה הדס ודולב, ואיך את מצליחה לתמרן יפה בין השונות שלהם. אגב, את יכולה להוריד פרטים מזהים מהאי מייל ששלחתי לך לפני שבוע (יזהר שוב מחק את כל הדואר היוצא..), ולשלוח את רשימת הנזקים לאותו היום, אני נפשית לא מסוגלת לחזור על זה. מעניין אם עכשיו זה כבר יצחיק אותי

 

[צימעס]

תיארתי לי שאת מדברת על אותו יום

בבקשה: ************** חבל על הזמן איזה יום מעפן היה היום. הקטן (חודשיים וחצי), היה חולה. החום עלה בהתמדה לאורך היום, וכך גם הסבל שלו, והבכי. שופי מה הצליח אחיו לעשות בזמן הזה, מפאת תשומת הלב הדלה שנתתי לו ולעידו: לשפוך ספרייט בכוונה על הספה, מנורה, ושולחן מלא פליימוביל. לקלוע לאחיו החולה כדור מפלסטיק קשיח עם שניצים מחודדים ישר בראש. בהליכה לסופר, הוא זרק תפוחים ומלונים לכל עבר וידו נטויה. שפך חצי ממדף הגראנולה. נעלם לי כשהגעתי רצוצה לקופות. בדרך חזור הוא רץ דוך עד הבית, נעלם לי בסיבובים, כשעידו מדדה אחרי כשאני מנסה להדביק את הנזק הקטן, ובוכה שאני לא אעזוב אותו. כל זאת עם תינוק שמנמן שלוחץ על ביטני המלאה גם ככה בתינוק אחר. שפך חצי שקית של אבקת קקאו על הרצפה, התפלש בתוכה, ואכל מהרצפה (מזל או ביש מזל שבאותו היום היתה העוזרת?). גרר את עידו איתו לשמחה הזו. הדברים שהבחנתי בהם רק אחרי שהאמא הגיעה: הוא מרח לה קופסת ואזלין על השידה בחדר השינה. הוא תלש מהתקרה בחדרו מדפיה רכה של איקאה, כולל הווים. ********** אגב, מה שהצחיק אותי זה רק המשפט המסכם שלך (שלא מופיע פה), עד לשם היה לי קל יותר להזדהות מאשר להמרח מצחוק...

 

[שרוֹן]

נו, לפחות משהו צחק באותו יום ../images/Emo13.gif

האמת שזה די מדהים, קרה שהוא התנהג כך בפעמים קודמות, אבל היתה מקסימום תקרית אחת ביום, ועם זה מצאנו דרכים להגיע לעמק השווה. שבוע שעבר, זה היה מעבר לכוחותי. היה ברור שזה עניין של להוציא אנרגיות, פשוט לא ראיתי איך אפשר לצאת לפארק אחרי מה שקרה בחזור מהסופר, וגם החום של הקטן לקח כיוונים לא טובים.

 

[לאה_מ]

יש סיכוי שבפעם הבאה את תדעי

לצפות מראש את הסיטואציה שמחייבת הוצאת אנרגיות בדחיפות שכזו?

 

[שרוֹן]

כנראה שכן,

באותו יום ספציפית, בגלל עליית החום של הקטן והצורך שלו בידיים, הרגעה והרבה תשומת לב, יחד עם הצורך הממשי של אחיו הגדול ללכת להתפרק קצת בפארק (שזה אומר ריצות שלו מסביב לפארק, שדורשות השגחה בשבע עיניים), בדיעבד הייתי צריכה להזעיק את האמא מהלימודים.

 

[צימעס]

חשבתי על מה שכתבת -

על התימרון בין השונות של ילדי - אני חושבת שמה שמאוד מקל עלי היא מערכת היחסים ביניהם. הם דואגים זה לזה, הם מרסנים זה את זה, הם משלימים זה את זה - הם (בד"כ) לא זקוקים לתיווך שלי. וגם - למשל - אם אני אציע לחכות לשני (כמו בדוגמת הריצה/הזדחלות מהסופר), זה בא מתוך "אנחנו יחד דואגים לכולנו" (שמזכיר לי מחשבה על אמפאתיה של ילדים. תודה.) ש(מסתבר לי עכשיו, )שגור אצלינו.

 

[שרוֹן]

מה שעלה אצלי כמה פעמים,

זה איך אני מצליחה , עם כל ההתייחסות השונה, לא להכניס אותם לתבניות מוכנות מראש. כלומר, רק עידו מוותר כי יותר קל לי לשכנע אותו (אני ממש עושה מאמצים לא ליפול לזה). או רק על השני אני כועסת ואין תקנה (יום רביעי שעבר נראה כך..). כשהם עושים קצת ברדק, שניהם מקבלים מטליות, ואת האחריות על העניין, גם אם השני הוא זה שהתחיל ועידו "רק" נגרר. האמת שזה משהו שלמדתי אחרי מקרה אחר שקרה לי, שבו שמתי את האחריות בעיקר על זה שהתחיל ואחרי זה הרגשתי לא טוב עם זה

 

[אפרתש]

אולי אנחנו לא מדברות בדיוק על אותו

דבר. הבנתי משרון שיש ילד שכאשר מדברים אליו הוא לא מקשיב. אני חושבת שאפשר ליצור דפוס שבו הורים וילדים מדברים ומקשיבים. ילד אחד עונה אחרי הפעם הראשונה שאת פונה אליו, הילד השני שקוע יותר במשחק ולכן צריך לקרוא לו שוב או להפנות את תשומת ליבו בדרך אחרת (לעמוד מולו), ילד שלישי יענה במילה בודדה וילד רביעי יענה בסיפור ארוך. אבל הדפוס של תקשורת קיים. במשפחה אחרת רגילים שילדים מתפקדים רק אחרי שמאיימים עליהם בעונש. אז ילד אחד יקלל אותך ויזרוק עליך כיסא לפני שתאיימי בעונש, והילד האחר סתם יתעלם ממך, אבל הדפוס של "מבינים רק כוח" יהיה גם שם. אפשר הרי לראות אחים שאחד נורא רגוע והאחר נורא שובב, אבל שניהם "ילדים טובים". אז ה"רגוע" ו"שובב" אני מייחסת גם למולד וגם לנרכש, ה"ילדים טובים" לדעתי הוא בעיקר נרכש.

 

[צימעס]

אה, הבנתי.

כן, "תכונות" שהן בעצם "הרגלי תקשורת" סביר שיהיו תלויות-הורים כמעט באופן מוחלט.

 

[שרוֹן]

מאוד תלוי בסיטואציה.

הוא ילד מקסים בעיקרון, מלא בסקרנות, מאוד פעלתן, יודע להתחלק, מסתדר במצבים חברתיים. הוא לפעמים שובב, לפעמים נכנס לדווקות. כשהוא לא ישן צהריים זה הכי קשה. כי אז התדירות של ההתמודדויות מולו גדלה. היה יום שהוא העיף בכוח שולחן שלם מלא פליימוביל על חלקיקיו הקטנים לכל עבר. משיעמום. אחרי שהוא מיצא את זה, ביקשתי ממנו לאסוף את החלקים בחזרה והצעתי לו עזרה. הוא סרב. אמרתי לו שהחלקים עלולים להמעך אם מישהו ידרוך עליהם בטעות. לא הלך. הסברתי לו שכולנו יחפים ולא נעים לדרוך על החלקים, והוא עלול להפצע אם ידרוך על חלק קטנטן. נו אז, הוא התרצה ואסף חלק, אני ועידו עזרנו. יש דרכים להגיע אליו, אני פשוט לפעמים מופתעת ממנו. למשל כשחזרנו מהסופר באותו יום, היה מצב נורא: עידו, כתמיד, הולך לאיטו, השני רץ קדימה. אני מנסה לאזן (לזרז את עידו, ולבקש מהשני לעצור ולחכות לנו). על הבטן הגדולה יש לי תינוק וסלים בשתי ידיים. השני נעלם לי מעבר לפינה, בעוד שעידו בוכה שאני לא אעזוב אותו. אני מתה מפחד שהשני יגיע לכביש אז אני נוטשת את עידו, תוך התנצלויות (אני יודעת שעידו יגיע בכוחות עצמו לפינה יראה אותי ויוכל להמשיך לכיווני), רצה אחרי השני, ורק כשאני רואה אותו עומד ומחכה ליד הבית אני חוזרת להביא את עידו. כל הסיטואציה הזו היתה בצעקות, כי אני לא מכירה מספיק את השני, ולא מרגישה שאני יכולה לסמוך עליו. אם נכנס למה שבין מולד לנרכש, אז הוא ללא ספק נולד עם המון אנדרנלין, והקושי הוא בלכוון את האנרגיות או למתן אותן במצבים מסוכנים (ליד כביש, ליד נהר, ליד אחיו).

 

[אפרתש]

כמה מסובך ומלחיץ!

לי יש את זה לפעמים עם השתיים שלי. והן רק שתיים, ואני מכירה אותן.

 

[לאה_מ]

וגם הנרכש שלך ../images/Emo13.gif

עם הזמן ההיכרות תוביל אותך לשבילים "בטוחים" יותר בתקשורת איתו, לא?

 

[שרוֹן]

אין ספק שיש לי עבודה אישית לעשות

איתו. עקרונית אני די מעריכה את הדרך החינוכית של אימו. הילד מאוד אנרגטי, והיא מוצאת את הדרכים איתו. נותנת לו אופציות חלופיות, לא מתרגשת מכל נזק, אני לימדתי אותה לאפשר לו "לתקן" את הנזק, והיא אימצה את הרעיון בשמחה. לפעמים היא מתעצבנת וצועקת עליו, אבל בהחלט בגדר הסביר. לפני שהתחלתי לשמור עליהם, הצעתי לאימו שאני אהיה איתו פעם אחת נטו, כדי שנרגיש אחד את השני. כי ככה אני נמצאת איתו, עם אחיו התינוק ועם עידו, הבן שלי. כך שגם אם אני שם במאה אחוז (ובשתיים בצהריים 50%..) , הוא מקבל רק 33%.. זה לא יצא לפועל, ויצא שאני קצת איבדתי אותו. ושוב, בדרך כלל אני מצליחה לדבר אליו, אבל בפעם האחרונה התינוק היה חולה (כשהאמא עזבה, הוא היה בסדר), והחום עלה בהדרגה והקטן היה נורא מסכן, והיה כל הזמן על הידיים שלי. באופן טיבעי ניתנה פחות תשומת לב לשניים, רק שעידו הסתדר עם זה איכשהו (מדי פעם ניגש אלי, ביקש שאני אוריד את הקטן מהידיים, וקיבל הסבר...), והילד השני עשה המון נזקים. זה פשוט היה לא יאמן. אז אם בתחילת היום עוד היה ביננו דיבור, באמצעו זה היה צעקות, ובסופו התעלמות מצידי (הקטן היה כבר על 39 שעה וחצי אחרי נר, מסכן ובוכה והזמנתי רופא). פשוט יום נורא.

 

[לאה_מ]

מאד מעניין מה שאת שואלת.

אני לא בטוחה שאפשר להבחין באופן ממשי בין תכונות מולדות לתכונות נרכשות, ועדיין בטוחה שיש הרבה מאד דברים מולדים, אבל שהקביעה הסופית תהיה במידה רבה מאד לפי מה שאנחנו נבחר לעשות (או לא לעשות) איתם. אני חושבת, שגם עם הילד שמדובר עליו הוא באופן מולד יותר שובב מעידו או יותר קשה למשא ומתן או יותר עקשן או יותר אנרגטי, הרי שצריכה להיות דרך אופטימלית להתמודד איתו, וברור שאת, שיש לך בכל זאת היכרות מוגבלת איתו, פחות פנויה כרגע למצוא את הדרך הזו. מעניין לשמוע איך באותה סיטואציה את מתמודדת עם עידו ועם הילד השני בדרכים שונות.

 

[שרוֹן]

אני לומדת מהם הרבה

למשל על זה, שלא הכל חייב להיות שווה בשווה. היתה איזה פעם שהוא ביקש לצאת למרפסת עם בועות סבון. היתה רק שפופרת אחת, אז הצעתי שהוא יעשה קצת, ואז יתן לעידו לעשות קצת וכן הלאה. אז בהתחלה הם עשו כך ואז ראיתי שהם למעשה הסתדרו על חלוקת עבודה: הילד השני עושה בלונים, ועידו מועך אותם. הם היו כל כך מבסוטים, ואני למדתי משהו על שיתוף פעולה... למדתי מה אפשר לבקש ממי. מהבן של החברה שלי אני מבקשת עזרה, אם אני צריכה משהו באופן מידי ובלי התברברויות לדוגמא: את הטטרא של הקטן לפני שבאה הפליטה, להדליק את האור בחדר מדרגות. מעידו אני מבקשת דברים שדורשים רגישות, לדוגמא: הוא ביקש ממני בקבוק חלב בזמן שהאכלתי את הקטן מבקבוק, אז הצעתי לו להחזיק לקטן את הבקבוק, כדי שאני אוכל להתפנות להכין לו. הוא החזיק את הבקבוק בזוית הנכונה והקפיד להרים טיפה כל פעם שהחלב בזוית התמעט. הפוך לא הולך. לעידו קשה להגיב מהר, ולשני יש פחות רגישות לעידונים. יש עוד הרבה דברים, בריבים בינהם לדוגמא. אני אכתוב כשאני אזכר. הרבה פעמים מדובר בתמרונים שהם מגיעים אליהם כמעט בד, אני רק צריכה לתת מילה מנחה.

 

[לאה_מ]

ההודעה שלך נפלאה!

בבקשה, בבקשה תכתבי עוד דוגמאות כשתזכרי. ממש בית ספר לתשומת לב להבדלים, ושוב, חינוך לא רק שלהם אלא גם שלנו.

 

[שרוֹן]

../images/Emo13.gif הנסיון איתם גורם לי לתהות

איך גננות עושות את זה. אני כולה עם שני ילדים ותינוק. גננת ל 12 ילדים נדרשת לכל כך הרבה תשומת לב ורגישות. יש פה ושם חיכוכים בינהם. בצהרים כל אחד מקבל בקבוק חלב, ומתמסטל איתו מול הטלביזיה (אמא שלו סיפרה שככה הוא נרדם, איתי זה לא הלך עד כה). יש כבר מקומות קבועים על הספה. היה איזה יום שהם התחילו לריב עם הרגליים על טריטוריית ספה. אז הצעתי להם לישון ראש ליד ראש, והם אימצו את זה ונגמרה הבעיה. כל פעם שיש ויכוח על צעצוע יחידני, אז אני מציעה שאחד ישחק קצת (את הויתור על זכות ראשונים, אני משתדלת לבקש ממי שפחות לחוץ), ויעביר לשני. אחרי סיבוב אחד שניהם נוטשים את הצעצוע, או אחד ממשיך ולשני לא אכפת. לפעמים קורה שעידו מצטרף להשתולליות של השני, או לפעמים לוקח אותם לכיוונים שלו והשני מחקה אותו. ולפעמים (אם זה לא יותר מידי נזק), זה דווקא חיובי בעיני, כי אלה צעדים גדולים בדרך להשתלבות חברתית של עידו (אתם יודעים, כל הרגישות והזהירות שלו), והוא בעצם משתפשף בדיוק במקומות הבעייתיים, ובדרך הכי כיפית שאפשר.